Penny for your thought

אני הוא איש ההרגלים

אין לי פנאי

רק הישגים

חושב אני דבר כל כך מדהים

חיי התנאי

חיים יפים

יושב מסביב שולחן נעול

יש צחוק קורא

זה צחוק מהול

ואין פה שום מידע בהול

חלל חולה

חלל חלול

העולם מחולק לאנשים נוזליים ואנשים מוצקים

המוצקים אוהבים סדר. נוזליים הרמוניה.

מוצקים הם מדוייקים, נוזליים הם תכליתיים.

ומה לעשות שאני יצאתי נוזלי

מגושם, מבודח, מסורבל

אבל במקום לזרום עם זה

ולמצוא את המקום שמכיל את זה

אני נלחם

נלחם להביא את הצבע לאפרוריות

ואת יצירתיות לממסדיות

ואני כל פעם מפסיד

נלחם ומפסיד נלחם ומפסיד

למה בעצם ציפיתי?

ולמה אני כל פעם כל כך מתאכזב?

ולמה למה למה אני חוזר ומנסה שוב.

מזוכיסט על מלא

איזה נחמד זה שעם השנים יש בי איזשהו שחרור וקבלה של מה שאהבתי כטינאייג'ר

אתמול מישהו שם לינקין פארק בחדר כושר. בסביבות גיל 12-14 ממש אהבתי אותם, אבל קצת אחכ זה פתאום נהיה לא מגניב, הפכתי ל''מתוחכם'' יותר מזה.

איזה שטויות

לא שזאת פאר היצירה

אבל ממש נהניתי, גם מהמוזיקה וגם עם ההשלמה עם העבר.

היום שלחתי מכתב לניק קייב כתירוץ להגשה בלימודים.

זה מתווסף לעוד דברים שעשיתי ממש לאחרונה: אודישנים לראליטי, והגשת סדרה לתאגיד השידור.

ואני מנסה להבין למה? למה פתאום יש לי פנטזיה להיות מפורסם?

זה לא שהחיים האלה נראים לי מושכים. אין לי חלום לעשות פרסומת לשקם אלקטריק. החיים האלה נראים לי מזויפים לחלוטין ומלאי סטרס.

ובכל זאת - אני נמשך לשם.

האם אני מכור לחוויות חדשות?

או אולי זאת דרך עקיפה ומוזרה להוכיח לסביבה שלי שאני יותר מהתבנית שאני נמצא בה.

---

אומרים שחלק גדול במנגנון של התמכרות היא הציפייה לפרץ דופמין במוח. דופמין מופרש בפעילויות מענגות כמו אכילה, סקס או לקיחת סמים.

באנשים שנוטים להתמכר ממש אפשר לראות שוני במוח ברצפטורים של דופמין\באופן ההפרשה שלו.

לא מזמן קראתי שכשאנחנו נחשפים לתבניות חדשות יש נוירוטרנסמיטר אחר שפורץ - סרוטונין. אנחנו הרי חיים על תבניות, ובעולם הקדום היינו צריכים להיות מעולים ביכולת לצפות את הסיטואציה לפני שהיא קורית, זה היה עניין של חיים ומוות. זה מן מנגנון של המוח להגיד: "הלו יש פה משהו חשוב!". 

מי שהתנסה בסמים פסיכדלים נחשף לאפקט הזה של סרוטונין בפול פאוור. הסמים האלה מפעילים רצפטורים של סרוטונין וגורמים בין השאר פתאום לכל חוויה להיות סופר עמוקה, כשיום אח"כ לא מבינים אפילו למה.

אז פתאום עולה אצלי השאלה - אולי אני מכור לציפיה לסרוטונין? לקונספט של חוויות חדשות?

מי יודע.... בינתיים זה מוביל אותי למקומות מעניינים.

אני עייף

גופי לאה

יכול לישון אלפי שנים

אלפי צבעים שיעירוני

מחלומות שעל פני זולגים

לא יודע למה, התחשק לי לתרגום את השיר :*), קצת הפכתי אבל מרגיש שהמסר נשאר

חושב שלמדתי מה זה לדעת 

אבל שוחה ברגשות מעורבים 

מנווט על ראש הספינה שטובעת 

מחשבות צפות לעבר ימים טובים 

והבוקר שוב עלה

אני קם בבהלה

הכל נשמע שחור

נפער בי שוב החור

אוי לא

עוד פעם זה פה

אז הלכתי ואלך

אל גבעת המכשף

הוא הזכיר לי את הסוד

שהצית בי אור ורוד

אוי לא

אין לי מחבוא

שוב סיפר לי על עידן

של זהב וארגמן

אך אני יושב רפה

מהוסה לא מתרצה

אוי לא 

זה עוד יבוא

והבוקר שוב עלה

אני קם בבהלה

אך הצבע קצת דהה

שוב אחזור לתוך שגרה

נו טוב

סוף למכאוב

כשאני נכנס לגלידריה חדשה, יש לי ריטואל קבוע.

אני מזמין גלידת וניל בלי תוספות.

סתם גלידת וניל בכוס.

זה לא שהקרם מסקרפונה לא קורץ לי,

וכן, אני קצת פוזל לגביע עם הפצפוצים.

אבל במסע שלי בין גלידריות לאורך השנים,

הבנתי שכדי לדעת אם הגלידה טעימה באמת,

צריך להתחיל עם סטנדרט ברור.

משהו שכל הגלידריות יודעות להציע.

זה אולי יכול להישמע קצת משעמם,

אבל מסתבר שוניל הוא טעם מפתיע.

לכל מקום מרקם שונה, רמת מתיקות ייחודית.

והאמת - לפעמים הוניל כל כך טעים ועשיר,

שמעולם לא חסרו לי הטעמים האחרים.

(גם פיסטוק זה בסדר)

אנוקסי היפוקסי יקר,

איך קרה הדבר?

החלפת נורה, חלפו עשרים שנה

כעת כל כולך מצונרר

מה עיניך לוחשות, אנוקסי היפוקסי שלי?

מה עיניך חשות בחלל?

האם הן חושבות על הרגע ההוא?

או שהן סתם ריפלקס מקולל

שליש מחייך בבית הנושמים

שליש מחייך שוכב כאן דומם

אהובתך ממתינה למותך

אך ליבך עדיין פועם

**

פגשתי איש מורדם ומונשם כבר 20 שנים אחרי שנפל מסולם כשהחליף נורה.

פשוט ככה ברגע נפל על הראש.

עכשיו הוא ''זוכה'' לטיפול המפוקפק הזה שמחזיק אותו בחיים.

אמרו לי שבסוף מתרגלים להכל...

עוד תקופה של חוסר שליטה מבוקר

הכל מתפרק, שום דבר לא נשבר

ומה אומר המחר?

האם זה אי פעם יגמר?

האבן כבר מזמן על המדרון

ממשיכה להתדרדר