|
|
|
לכל מחלקה יש צליל אופייני
יבבת תינוק שעוד לא טעם סבל
בכי משפחה שעכשיו באבל
ואיפה אני אהיה גיבור הסיפור?
מול הקשיש עם הפה הפעור שמוציא נהמה?
או אולי מול אישה צווחת מחבלי לידה?
כל כך הרבה גוונים ומרקם לכאב
התקף פסיכוטי עם דפיקות על הקיר
קפה שנשפך על רדיולוג בכיר
לי רק מותר לצעוק מפנים
צעקה מתוכננת מדוייקת מושחזת
על חיים אבודים
על חיים עם אופק ברור
חיים עד חדר הקירור
מבולבלי הגרפים אל תרכינו ראש
היסוסכם הוא הכוח
עלו על נס את זכותכם לחשוש
אל תתנו למצקצקים מנוח
***
נמאס לי מהקורונה ומאנשים שיודעים הכל
רצף תודעה נשבר
שואב אותי אל העבר
מקיא בחוף הצוק מחוק
רוקד עירום אוחז בקבוק
וכשאקום השכם מחר
ולא אזכור כמעט דבר
אזעק לאן ברחת חוויתי
היית צלולה, כבר לא איתי
"הרץ אכל חצץ" הצהיר השחמטאי בקול צונן.
מרגע שהתחיל המשחק, הוא כבר לא כל כך התעניין אם אני נציג של 'קבלה לעם' או לא.
כילד הייתי דיי טוב בשחמט. שולחן שלישי בנבחרת העירונית לנוער אם זה אומר משהו. אנקדוטה נחמדה לקורות חיים בגדול. חברתית זה לא בדיוק עזר לי כילד בן 12, אפשר להגיד שזה פחות הרשים את הבנות. ולכן, אחרי קריירה מפוארת של 4 שנים בחוג שחמט פרשתי בכבוד רב מהתחום.
פתחתי את המשחק בצורה סטנדרטית, רציתי ללכת על בטוח, להבין מול מי אני עומד. מנגד, השחמטאי פעל מהר, כל מהלך שלו לקח רגעים בודדים. היד שלו עוד זוכרת היטב כיצד משחקים. הראש לעומת זאת, נמצא בעולם אחר.
השחמטאי הזיז את הפרש למרכז. תקפתי בחזרה עם הרגלי, והוא פלט בביטחון מוחלט: "הפרש פרש מהמשחק, מותר גם לחזור אחורה לפעמים" והחזיר את הפרש לנקודת ההתחלה. חייכתי, ובתגובה הצרחתי. "הצרחה היא צרחה" אמר בתסכול לא אופייני. זאת הפעם הראשונה שהוא הביע רגש במהלך המשחק. הרגש החדש עורר בו אנרגיה קבורה מבפנים, וכמו מתוך אינסטינקט החל להזיז כלים כמו מכונה משומנת היטב. הרץ נשלח לאלכסון כדי לאיים על אזור המלך, המלכה מקדימה והצריח מתכונן לתקוף באגף. על כל מהלך התקפי שנעשה הגנתי על עמדתי בגבורה. לאחר שקידמתי רגלי מעבר לקו האמצע השחמטאי התרשם ואמר: "זה מהלך מצוין וגרוע".
בלי ששמנו לב, קהל החל להצטבר סביבנו, אנשי צוות, סטודנטים ודיירים של המקום. כולם בוהים במשחק. הוא התקיף ללא רחמים, אבל לכל מתקפה הייתה תשובה. פתאום, בזמן שהוא מסביר לקהל בגאווה שחישב כבר 15 מהלכים קדימה וראה שעמדתו מנצחת, מצאתי פרצה במבנה שלו. כמו מתוך אינסטינקט הזזתי את המלכה לכיוון הצד הימיני של הלוח, ורק לאחר מעשה, הבנתי עד כמה שהמהלך עוצמתי. השחמטאי השתתק, ונכנס לטראנס עמוק של ריכוז, בלי חרוזים או הסברים לקהל. התמקדות אבסולטית במשחק.
המעמד לפתע הלחיץ אותי, וברגע אחד של שאננות הפסקתי את המתקפה. השחמטאי במן אנחת רווחה ניצל את ההזדמנות ושלח את המלכה קדימה. שח. כשהסתכלתי הבנתי שיש למלך רק משבצת אחת פנויה, ואם אזיז אותו אליה הוא יכול להכריח תיקו. "זה תיקו" הוא אמר. הסתכלתי עוד רגע על הלוח כדי לראות אם באמת אין אפשרות אחרת. בזמן שבחנתי את הלוח, יכולתי לחשוב על הסיטואציה רגע ולהפנים מול מי אני משחק. הבנתי שתיקו זאת תוצאה מצוינת. לאחר סריקה מהירה של הלוח השתכנעתי. לחצנו ידיים ואחד הדיירים שצפה בנו פלט: "חשבתי שאתה אלוף העולם". עוד לפני שיכולתי לחשוב איך להגיב, השחמטאי הרים את מבטו, אך להפתעתי הוא לא הגיב להערה, רק שאל אם נוכל לשחק גם מחר.
לפני כמה זמן, כשעברתי במסדרון, ראיתי פרופסור אמריטוס שעובד בקומה שלי מתקרב לחלון גדול, מטר על מטר כזה, בחדר הישיבות. הוא לא ראה אותי כי עמדתי במסדרון.
הוא פתח את החלון, ומשב רוח חזק ילל פנימה מתוכו. הפרופסור במין שלווה סטואית הוציא חצי ראש החוצה ופשוט הביט לאופק.
לאיזשהו שבריר שניה של ספק, עברה בי המחשבה שהוא הולך לקפוץ. אבל למה דווקא עכשיו? הוא כבר עובד במוסד הזה 40 שנים בערך. וחוץ מזה, מה כבר אפשר להגיד לבן אדם שמסתכל למטה בטראנס כזה?
מאז, כל כמה זמן כשהמחלקה קצת מתרוקנת, אני הולך לחלון ומביט מטה. כמו במין כישוף, בשניה שאני פותח את החלון אני מוצף בפחד עז שקשה לי לתאר אותו. אני מביט אל מחוץ לקומה 12 ורואה את העולם בקטן. אבל למזלי, העולם מקומה 12 עדיין לא מביט בי. וזה אולי קצת מרגיע אותי, לפחות לעכשיו.
שלושה דברים שהבנתי על ימי הולדת:
1) זה יום שבו אנשים אחרים משתמשים בך כרפרנס לגיל שלהם
2) גיל זה מדד מעאפן ומבאס. למה למדוד תהליך רציף בצורה בדידה
3) 'אין חגיגה בלי עוגה' זה שיר של שתי דקות עם 5 מילים, 4 מתוכן בטייטל. פרוגרסיבי משהו.
ביום שאגדל, אזכה להיות
חיית כל החיות מה כבר יכול לקרות?
אחיה בלי בושה, בלי שטף מילים
כל דבר מפעים עמוק עמוק בפנים
גם אם אלך שם לבד, אלך עם בשורה
אפילו אם אחזור לאותה הנקודה
למה כל החתונות נראות אותו הדבר?
מה הקטע לעשות פורמט זהה, עם פלייליסט זהה וסלט עגבניות זהה?
איך מצפים ממני לרקוד לשירים שהייתי מעביר אם הייתי שומע אותם ברדיו?
מי בכלל נהנה? החתן והכלה בטח לא, האורחים במקרה הטוב נייטרלים, אולי הדיג'יי עם הפרצוף שתקוע בשילוב מוזר בין סיפוק וזחיחות?
ומתי אפנים שהמטרה היא פשוט לסמן 'וי'?
אורח חיים אחר
ודרך אמות מידה שונות
בלי אותות ומופתים
בלי מוסר כליות
**
לאנשים שונים יש בסיס ערכים שונה. התחנכו על אמיתות אחרות, ופועלים בדרכים שאני לפעמים פשוט לא יכול להסביר. המפגשים האלה, שהם בתכלס יחסית נפוצים, יוצרים ואקום ששואב את האינטרקציה ואת כל מה שמסביב למקומות רעים.
מאחל לעצמי שיום אחד אצליח להבין את זה בלייב ולא בדיעבד ולפעול בהתאם.
וגם מקווה שיום אחד, בעולם המרובע שאני חי בו, יקבלו אותי בלי אותות ומפתים ובלי מוסר כליות.
דברים שיש לי אהבה גדולה אליהם: 1) רשימות טופ 10 2) עובדות איזוטריות 3) מוזיקה
למקרה שלא נתקלתם באחת מאלפי הפרסומות, 88FM עשו היום מצעד ל50 שירים הכי טובים של שנת 91. למה דווקא 91? כי זה מספר עגול (30 שנים) וזאת שנה ממש ממש חשובה או משהו כזה. (אם כבר עדיף 30 שירים לא?).
ולכן, כשהדלקתי את הרדיו בדרך הביתה, הייתי מושכנע שמצפה לי חוויה מעצבת אישיות או לפחות נסיעה לא משעממת הביתה. מסתבר שטעיתי.
המוזיקה אחלה שלא תבינו אותי לא נכון, אבל מה הסיפור שהשדרנים מפצצים אותי בניימדרופינג בכל פאקינג שיר.
מה אמר הבסיסט למפיק או באיזה מסעדה אכל הגיטריסט באותו היום.
את מי זה מעניין???
לפחות שיראו שזה מעניין *אותם*. כי לי זה פשוט הרגיש שהם ניסו להראות כמה הם מבינים גדולים.
המהות של שדרים היא להעביר למאזינים את התשוקה שלהם למוזיקה, לא? ו-וואלה, אם הם מעבירים את התשווקה הזאת דרך העוף שאכלו חברי להקת מטאליקה so be it, אבל אל תגידו לי את זה כעובדה יבשה!
לא יודע... מרגיש לי שזאת מחלה של האינטרנט. כל כך קל לשלוף מידע ולדחוף אותו בכל מקום בלי שאף אחד יחשוב אם המידע הזה מעניין אפילו אותו.
גם לעובדות לא חשובות מגיע חן.
***
ולכן, סוטים וסוטות יקרים, אני רוצה לעשות תיקון עולם ולהציג כאן גם מוזיקה משנות ה90, גם עובדה לא מעניינת וגם ניימדרופינג (מקווה שבחן):
Ween היא להקת רוק אלטרנטיבי משנות ה90. בשנת 1995 חברי הלהקה החליטו לעבור לגור בניו ג'רזי על החוף במטרה לעשות המון אסיד ולכתוב שירים על הים. בשנת 1997 הם הוציאו את האלבום The mollusk. האלבום השפיע מאוד על סטיבן הילנברג, היוצר של בובספוג, ולטענתו מדובר באחת ההשראות המשמעותיות מבחינתו ליצירת הסדרה.
ללא ספק אחד האלבומים האהובים עלי. איפה עוד אפשר למצוא שיר על אדם שמדבר לצלופח שלו?
ואפילו קיבלנו מזה meme:
אגב, סטיבן ביקש מהלהקה לכתוב שיר לסדרה:
