"הרץ אכל חצץ" הצהיר השחמטאי בקול צונן.
מרגע שהתחיל המשחק, הוא כבר לא כל כך התעניין אם אני נציג של 'קבלה לעם' או לא.
כילד הייתי דיי טוב בשחמט. שולחן שלישי בנבחרת העירונית לנוער אם זה אומר משהו. אנקדוטה נחמדה לקורות חיים בגדול. חברתית זה לא בדיוק עזר לי כילד בן 12, אפשר להגיד שזה פחות הרשים את הבנות. ולכן, אחרי קריירה מפוארת של 4 שנים בחוג שחמט פרשתי בכבוד רב מהתחום.
פתחתי את המשחק בצורה סטנדרטית, רציתי ללכת על בטוח, להבין מול מי אני עומד. מנגד, השחמטאי פעל מהר, כל מהלך שלו לקח רגעים בודדים. היד שלו עוד זוכרת היטב כיצד משחקים. הראש לעומת זאת, נמצא בעולם אחר.
השחמטאי הזיז את הפרש למרכז. תקפתי בחזרה עם הרגלי, והוא פלט בביטחון מוחלט: "הפרש פרש מהמשחק, מותר גם לחזור אחורה לפעמים" והחזיר את הפרש לנקודת ההתחלה. חייכתי, ובתגובה הצרחתי. "הצרחה היא צרחה" אמר בתסכול לא אופייני. זאת הפעם הראשונה שהוא הביע רגש במהלך המשחק. הרגש החדש עורר בו אנרגיה קבורה מבפנים, וכמו מתוך אינסטינקט החל להזיז כלים כמו מכונה משומנת היטב. הרץ נשלח לאלכסון כדי לאיים על אזור המלך, המלכה מקדימה והצריח מתכונן לתקוף באגף. על כל מהלך התקפי שנעשה הגנתי על עמדתי בגבורה. לאחר שקידמתי רגלי מעבר לקו האמצע השחמטאי התרשם ואמר: "זה מהלך מצוין וגרוע".
בלי ששמנו לב, קהל החל להצטבר סביבנו, אנשי צוות, סטודנטים ודיירים של המקום. כולם בוהים במשחק. הוא התקיף ללא רחמים, אבל לכל מתקפה הייתה תשובה. פתאום, בזמן שהוא מסביר לקהל בגאווה שחישב כבר 15 מהלכים קדימה וראה שעמדתו מנצחת, מצאתי פרצה במבנה שלו. כמו מתוך אינסטינקט הזזתי את המלכה לכיוון הצד הימיני של הלוח, ורק לאחר מעשה, הבנתי עד כמה שהמהלך עוצמתי. השחמטאי השתתק, ונכנס לטראנס עמוק של ריכוז, בלי חרוזים או הסברים לקהל. התמקדות אבסולטית במשחק.
המעמד לפתע הלחיץ אותי, וברגע אחד של שאננות הפסקתי את המתקפה. השחמטאי במן אנחת רווחה ניצל את ההזדמנות ושלח את המלכה קדימה. שח. כשהסתכלתי הבנתי שיש למלך רק משבצת אחת פנויה, ואם אזיז אותו אליה הוא יכול להכריח תיקו. "זה תיקו" הוא אמר. הסתכלתי עוד רגע על הלוח כדי לראות אם באמת אין אפשרות אחרת. בזמן שבחנתי את הלוח, יכולתי לחשוב על הסיטואציה רגע ולהפנים מול מי אני משחק. הבנתי שתיקו זאת תוצאה מצוינת. לאחר סריקה מהירה של הלוח השתכנעתי. לחצנו ידיים ואחד הדיירים שצפה בנו פלט: "חשבתי שאתה אלוף העולם". עוד לפני שיכולתי לחשוב איך להגיב, השחמטאי הרים את מבטו, אך להפתעתי הוא לא הגיב להערה, רק שאל אם נוכל לשחק גם מחר.