אמנם בסוף הכול קם ונופל על תקשורת.
אבל לא פחות חשובה היא הבנה.
כשאחרת מפקידה בידיך את הכוח, מפקידה את האחריות, לעשות בה כרצונך – מחובתך לראות את טובתה.
אני סמוך שאתה רואה את טובתך, הרי רוב בני האדם פועלים לפי מה שהם חושבים שהוא טובת עצמם, אתה עושה את מה שטוב לך, בגבולות ההיגיון, בגבולות שמירה על הזולת והאחר, האחרת.
קיבלת אישור, אולי אפילו ביקשו ממך. מי יודע, אולי אפילו דרשו.
אתה יכול להכאיב. אתה יכול לחפור בפצעים, בכוויות, בצלקות.
אתה יכול לעשות מה שבא לך.
אתה אוהב אותה, היא אותך, היא נהנית מהפגיעה, אז מה הבעיה בלפגוע?
אבל המושכות אצלך, אתה האחראי, טובתה היא מה שיעשה לה טוב, לא? אלו אפילו שתי הטיות של אותו שורש.
כאן אולי אאלץ לעצור אותך לרגע.
תניח רגע את התשוקה שלך בצד, אפילו את הלב שלך, ותנסה לאהוב עם המוח.
ממליצים בדרך כלל להניח אותו בצד לטובת הרגש – הוא מדכא, הוא מכביד, הוא מנסה למצוא היגיון, תבניות וכללים כשהם לא קיימים.
אבל יש בידיך אחריות, ואם אתה אוהב, ואם אתה שווה את אהבתה של האחרת, אתה חייב לפעמים לעצור. לעצור ולחשוב.
לחשוב מדוע היא רוצה את זה. האם זאת באמת טובתה?
אתם מתקשרים מעולה, לכאורה. הרי אתה מחליט, היא סומכת, היא יודעת שכל מה שתעשה לא יוכל לפגוע בה. היא אוהבת אותך.
אבל לפני שתפעל, לפני כל החלטה, מחובתך לוודא שכל פציעה, כל חבלה, כל מכאוב וכל מהלומה שהלב שלה יחטוף – יהיו שטחיים, או לפחות ללא השפעה שלילית בטווח הארוך. אולי אפילו תהיה להם השפעה חיובית!
אתה אוהב אותה, אתה מכיר אותה, אני סומך עליך.
אבל אם יש בך חמלה, אם יש בך אהבה, אם יש בך אמפתיה – אתה תדע איפה עובר הגבול. על אחריותך לקבוע אותו.
אני סמוך שאתה רוצה בטובתה. אני סמוך שאתה לא רוצה להעמיק את הפצעים.
אני בטוח שאתה רוצה שתגדלו. שתצמחו. אני בטוח שאתה רוצה שגם אם מחר לא תראו אחד את השנייה יותר – היא תצא אדם טוב יותר, חזקה יותר, שמחה יותר.
מי יודע, אולי גם אתה.
אל תכאיב אם הכאב שלה עמוק.
אל תכאיב אם זה כואב לך.
אתם שניכם בני אדם, תתנהג בהתאם.
לו הייתה חיה או פרח
אז היה מצבה אחר.
(הטקסט נכתב בלשון זכר, אך פונה לכולם)
(הטקסט נכתב כדי למנוע פגיעה באחר, אבל בבקשה תשתדלו גם לא לפגוע בעצמכם)
בתודה,
