או: התפזרות על דף בשלושה חלקים
מבוא לאופטימיזציה לא מתמטית
לעתים קרובות יש לי נטייה לנסות ולבצע דברים שאני אוהב או רוצה לעשות בצורה המיטבית, כלומר – "כמו שצריך". הסתייגות שאני מוסיף לעצמי באופן בלתי מודע (או מודע, אם אני עוצר וחושב על זה כמו עכשיו) היא ביצוע באופן "כמה שיותר טוב, מקסימום אקלע ליד, עדיין כנראה שיהיה טוב".
אני חושב שהמונח הכי מדויק לתופעה הוא "אופטימיזציה" – ניסיון להוציא איכות מקסימלית בהינתן מגבלות קיימות. חיפוש זריז מעלה (הנה אני, מנסה לעשות אופטימיזציה להגדרה של אופטימיזציה) שאין ערך בוויקיפדיה לרעיון האופטימיזציה כקונספט פילוסופי/פסיכולוגי/התנהגותי אז נשאל אותו מתחומי המתמטיקה והכלכלה. נראה שכמה עשו זאת לפניי, בעיקר בתחום כוח האדם, בתור תכונה חיובית (😊) שמחפשים בעובד.
המון אנשים דוגלים בגישה כזאת (אופטימיזציה), אני בטוח. ניתן גם לפרש אותה בהמון דרכים, אציג שתיים מהן ששווה לציין לדעתי, ואז את הגישה שלי:
דרך אחת היא ניתוח מראש של בעיה שרוצים לפתור או מטרה כלשהי ששמים לעצמך; בחינת כל האפשרויות; בחירה בטובה ביותר – ועבודה קשה ועקבית על מנת להשיג אותה, ורק אותה.
ניתוח בסיסי של הגישה הזאת יניב כמובן את המסקנה שהיא תתאים, כלומר תספק תחושת הישגיות והצלחה – למספר מאוד מצומצם של אנשים:
כאלה שמצליחים בכל מה שהם עושים על ידי מאמץ סביר,
כאלה שמסוגלים לעבוד מאוד קשה על מנת להשיג מטרות קשות להשגה,
אנשים שמתמודדים היטב עם כישלון
וכמובן – שילובים של השלושה.
נוכל לקרוא לסוג הזה של אנשים "אנשי הכול או כלום". אני אישית מעריץ אותם. מדובר בגישה שמערבת לקיחת סיכונים, ובעלת הפוטנציאל המקסימלי להצלחה קיצונית בתחומי העניין שלהם. אבל – ככל הנראה כל עוד אתה לא נמצא בגזרת ה-"מצליחנים", תמצא את עצמך מתמודד עם כישלונות רבים. כולם אומרים שכישלונות מובילים להצלחה בסוף. אז שאפו למי שבוחר בגישה זו.
זוט לו עני.
דרך שנייה היא לכוון מראש ליעדים קלים יחסית להשגה, הדוגלים בגישה זו יתמודדו מראש עם מעט מאוד כישלונות, אבל ככל הנראה עם מעט מאוד הצלחות ששווה להתייחס אליהן.
אין יותר מדי מה לפרט, כולכם מכירים אנשים כאלה.
לגישה זו יש עבורי קונוטציה זהירה מדי, משעממת קצת, מתפשרת, ומתקשרת אצלי לוותרנות – "אם לא אסתכן לא אכשל"
כמובן שיש אינסוף דרכים לבצע אופטימיזציה לחיים של עצמך, אבל אם אני כבר כותב סקיצה לאנליזה עצמית, (עוד ספר שקניתי ולא הגעתי לקרוא בגלל אופן האופטימיזציה שאני מבצע אלא מה) אני חושב שכדאי לשתף את הגישה שלי. כשאני חושב עליה בדרך כלל קופץ לי לראש הציטוט "כוון לירח, אפילו אם תחטיא, אתה תנחת בין כוכבים." שנאמר, מסתבר, על ידי לס בראון, שהוא, מסתבר, "נואם מוטיבציה" אמריקאי.
שזה נחמד והכל אם בא לכם להסתכל רק על חצי הכוס המלא, אבל אפשר גם להסתכל על הגישה שלי בתור התגשמות המשפט "היי לפחות סיזיפוס נהיה ממש שרירי מלדחוף את הסלע הזה אה?"
דוגמה אישית
אפרט:
כשאני מציב לעצמי יעד כלשהו, לעתים מאוד רחוקות יהיה מדובר ביעד קונקרטי ומוצק. בדרך כלל הוא יוצג כמטרה מופשטת יותר. יתרון של הגישה: הרבה יותר קל לנחות בתָווך שיצרת לעצמך בתור מטרה. חיסרון: לעולם לא תגיע ליעד שלך, כי הוא לא קיים.
אני מאוד נהנה מנקיטת הגישה הזאת כי היא בהכרח כופה עליי חוסר קיבעון, שהוא אולי החיסרון הכי גדול של הגישה הראשונה שציינתי – טווח האפשרויות שמוגדרות כ"הצלחה" בכל דרך שנלקחת על ידי הנוקטים בגישה – מצומצם מאוד. לפי הגישה שלי, אני מציב לעצמי יעד רחוק, קשה להשגה, אבל עם "מרווחי שגיאה" או "רדיוסי סטיית תקן" גדולים, באופן הזה אני נתקל באופן קבוע בסט של פשרות, כישלונות, שינויי כיוון והצלחות קטנות בדרך ל"יעד" שלא קיים. אפשר להגיד שבצורה זו היעד הוא הדרך.
אני מתאר את זה באופן מאוד מופשט, לכן אציג סיטואציה מהחיים כדי להדגים:
נגיד ואני רוצה להשיל ממשקל גופי, בעיקר שומן, מטעמים אסתטיים ובריאותיים.
אדם הנוקט בגישת "הכול או כלום" ככל הנראה יציב לעצמו משקל מטרה, ובהתאם יעדי דיאטה ותוכנית אימונים, ינסה לעמוד בהם, ובמידה ויצליח יכתיר זאת כהצלחה. במקרה של עמידה חלקית ביעדים הוא יכתיר זאת כהצלחה חלקית או ככישלון – תלוי במידת האופטימיות האישית שלו.
לפי הגישה שלי (וזה סיפור אמיתי) אציב לעצמי יעד מופשט יחסית או מוגדר באופן יחסי – של ירידה במשקל, או לעתים יעד בלתי מושג ללא נקיטת גישה טוטאלית. לדוגמא – לרדת כמה שיותר במשקל תוך כדי איבוד מינימום מסת שריר.
אז מה עשיתי? הצבתי לעצמי מטרות ביניים, גם הן מופשטות: לאכול כמה שיותר טוב, לשמור על שגרת אימונים כמה שיותר רציפה ונכונה. כעת יש לי גבולות גזרה ללכת בתוכם. יש לי המון מרווח תמרון, נוח ומופשט כמו שאני אוהב, אני לא מחויב ל-X קלוריות ביום, אני מחויב לכמה שפחות. אני לא מחויב ל-X אימונים בשבוע, אני מחויב לכמה שיותר.
המצב הזה מאוד נוח, אבל מאוד מסוכן רגשית, הרי לעולם לא אגיע למטרה. ארד במשקל, אבל מתי זה מספיק? הניסיון מלמד אותי שרק במבט לאחור אתה יכול להבין שיכולת להסתפק במה שהיה לך. לכן חשוב להיות עם היד על הדופק. בסופו של דבר מצאתי את עצמי שומר על משקל כמעט זהה תוך עלייה במסת השריר וירידה די מינימלית באחוזי השומן, מדובר במצב שהוא ממש לא מה שתכננתי. התרצות ממנו היא כמובן סובייקטיבית לחלוטין. והערך המוסף שקיבלתי? נדרשתי להבנה יחסית עמוקה של מה אני מכניס לגוף שלי ואיך אני מאמץ אותו, למדתי המון על כושר והמון על תזונה, שניהם תחומים שממש מעניינים אותי היום. זאת למרות שהיעד המקורי היה גופני בלבד.
ומתי זה מסתבך במיוחד?
כשאני נתקל בנושאים מופשטים מלכתחילה ומראש לא ניתן להציב בהם יעדים ממשיים.
במצב זה מדובר במעין חור שחור של חוסר יכולת להציב יעדים, שרק ממשיך לאכול ולהתרחב.
ואם אנחנו כבר נוקטים בגישת שני חצאי הכוס, ניתן להסתכל על זה בתור החופש המוחלט לפעול ולהתפשט בכל כיוון שאתה חפץ בו.
אעצור שנייה ואספר עוד קצת עליי, בגלל הנטייה שלי להתקדמות כללית ולא ממוקדת בתחומי העניין שלי, נורא קל לי לפתח תחביב או תחום עניין חדש ולצלול לתוכו, להבין את קווי המתאר הכלליים של העיסוק בו ולהתעמק בהם בסבבה שלי.
ובדיוק כאן הייתה לי נפילה כשהגעתי להתעניין בתורת המוסר. איך הגעתי לשם? בנוהל – קם צורך.
הרגשתי שמעדתי קשות בקבלת החלטות מוסרית – וחיפשתי ללמוד על תחום המוסר. הרי חכמים ממני כבר עסקו בזה, אקרא מה הם אמרו, ארכוש כלים, אחכים ולהבא אדע מה הדבר הנכון לעשות.
הבעיה שלסחבק אין מושג בפילוסופיה, לסחבק יש רק גוגל, אז מגגלים.
וכאן נכנסים עוד יתרון ועוד חיסרון של הגישה: פעילות רקורסיבית – כשהיעד שלך מוגדר מראש אתה יכול לדעת מראש את רוב הצעדים שתיאלץ לנקוט ואת הפסגות שתצטרך לכבוש. כשהוא לא – אתה באופן קבוע צריך לעצור ולהשלים פערים כשאלה מתגלים.
אז ניסיתי לעשות את זה כמו שצריך: גיגלתי, מצאתי שתורת המוסר היא תחום בפילוסופיה. עצרתי.
מי אני שאקרא על תת-תחום בלי לקרוא מבוא לתחום הכולל. אז הלכתי וקניתי ספר מבוא לעולם הפילוסופיה (מומלץ מאוד בלי קשר!) שם נפרסו העקרונות הכלליים של העולם הפילוסופי נטו (יופי שמתמטיקה זה סוג של פילוסופיה אבל אם אתה רוצה ללמוד מתמטיקה זאת פקולטה אחרת ב-2020).
סיימתי את הספר והייתי שמח וטוב לב. היה ברור שכותב הספר חולה על עמנואל קאנט, ועל מסקנותיו בתורת המוסר, באופן כללי קאנט בחור די פופולרי וממליצים ברחבי האינטרנט לקרוא את הספרים שלו. אז קניתי את ה-ספר של קאנט אחרי חיפוש נרחב ברשתות הספרים (רוצה להאמין שהוא נחטף מהמדפים, יודע שלא מדפיסים כי אין ביקוש) בהתרגשות פתחתי את הקדמת הספר. עכשיו אוכל סוף סוף לגבש עמדות מבוססות לוגית בתחום המוסר ולהיות, בתקווה, אדם טוב יותר – חשבתי לעצמי. המציאות, לעומת זאת, התדפקה על הדלת. בהקדמת הספר נגלה לפניי המחזה המחריד: קאנט ביסס את כל כתביו על יצירתו של דייוויד יוּם "מסכת על טבע האדם".
קול. "אין בעיה, אני אקרא עוד ספר, אז מה אם הספר האחרון שהצלחתי לסיים עד המבוא לפילוסופיה היה בכיתה ט׳" – ניסיתי לשקר לעצמי, אז קניתי את הספר של יוּם, מסתבר שכשבהקדמה כתבו "ספר" היה בלבול בתרגום או משהו, כי מדובר בבלטה של 630 עמודים, 50 עמודים של הקדמה.
חושש, פתחתי את ההקדמה, מוכן לקרוא על נפש האדם כפי שנתפסה לפני 300 שנה, מעניין אם גם אז היו שמים קורנפלקס לפני החלב או שהפילו כל בעיה פסיכולוגית על היחסים הבעייתיים עם ההורים. למרות שפרויד טרם נולד.
לשמחתי או לדאבוני, מסתבר שגם יוּם מעתיקן מעוות, והוא ייחס לעצמו בעזות מצח את כל התזה שפרסם בספרו "שלושה דיאלוגים" ברנש אחר בשם ג'ורג' ברקלי כשיוּם עוד בקושי יצא מהכושלאמא שלו.
לספר הזה אני בספק ששווה לצרף לינק כי מדובר בקריאה לא מהנה בעליל שבאופן כללי שחקה אותי לגמרי. היה לי מאוד קשה לעלות חזרה על הסוס של קריאה בתחום מאז, אני מנסה לחזור עד היום.
וכך יצא שמצד אחד החכמתי, יצרתי לעצמי תחום עניין חדש, למדתי המון. ומצד שני כשלתי בהגעה למטרה המקורית שהצבתי לעצמי.
לכן אני חושב שהסיפור הזה ממחיש את הצדדים היפים יותר והיפים פחות של הגישה שלי.
ועכשיו נסו ליישם את העקרונות האלה על רגשות ואנשים.
אי אפשר.
כיף חיים.
