פיקאסו אמר פעם שהוא היה "זקוק לארבע שנים כדי ללמוד לצייר כמו רפאל, ולתקופת חיים שלמה כדי ללמוד לצייר כמו ילד."
את הציטוט הזה אני מכיר מאז שהייתי ילד קטן, אמא שלי דאגה שאכיר את כל האמנים הקלאסיים והמודרניים הגדולים, וכמובן את פיקאסו. (לא שאני מתלונן, ממליץ דווקא)
אבל עד לאחרונה לא טרחתי להקדיש לציטוט מחשבה.
כל חיי הייתי מצייר במחברות, בשוליים, במקום לכתוב בשיעורים. הייתי מצייר אקסקלוסיבית מהדמיון, מתמונות וצורות שיש לי בראש, אבל אובייקטים ודמויות שמבוססים על דברים שראיתי.
במשך הרבה שנים בכלל רציתי ללמוד בבצלאל, אלוהים יודע איך מצאתי את עצמי במדעים מדויקים.
ולאחרונה, כשאני מנסה לצייר, התחושה שלי שונה לגמרי. כשאני ניגש לדף – אני לא יודע מה אני רוצה לצייר.
קניתי לעצמי צבעי מים כי זה נראה מרגיע, כי זה כיף, הוודאות החלקית בלבד לגבי התפזרות המים על הדף – הרי זה מים, אתה לא תמיד יכול לדעת או לשלוט בכיוון בו יתפשטו. צבעי מים גם מאוד קשה להבהיר, כלומר יהיה מסובך מאוד לצייר בצבע מים בהיר על אזור כהה – לכן צריך לבצע תכנון מסוים לגבי סידורי הצבעים בציור.
הכנתי דפים, הכנתי צבעים, מכחולים ושתי צנצנות, אחת למים נקיים ואחת למים עם צבע. וניגשתי לצייר.
ופתאום אני מבין שאני לא מצליח לחזור לימים של התיכון. אני לא מצליח "סתם לצייר".
אני יושב שם וחושב מה אני רוצה לצייר, איך הוא ייראה? באילו צבעים להשתמש? אין לי מושג – אני כמעט תמיד ציירתי עם עטים של פיילוט במונוכרום על מחברות שורה.
ועכשיו כשחיפשתי את הנוסח המדויק של הציטוט של פיקאסו בוויקיציטוט, נתקלתי באחד אחר שלו שממחיש בדיוק את מה שהרגשתי:
"אם אתה יודע בדיוק מה אתה מתכוון לעשות, למה לעשות זאת? מאחר ואתה יודע, כבר אין טעם בכך. עדיף לעשות משהו אחר."
ובתור מי שמקצועות ריאליים מזהמים לו את האונה הימנית כבר כמה שנים טובות. ואחרי שהוא טיפל בה יפה יפה עד הגיוס, אני מגלה שלא חוויתי תהליך יצירתי נטו במשך המון זמן. לא צחקתי כשאמרתי שהם מזהמים.
עם כל אהבתי למתמטיקה ופילוסופיה וכל המקצועות שנגזרו מהן, הן והם דורשים ממך להיות פורמלי, מסודר, מנומק ועקבי.
וזה כמעט ההפך מהתהליך היצירתי שניסיתי לעבור עם עצמי במהלך הציור.
היכולת לסלוח לעצמך, לטעות, לזרום עם הטעות שלך ולהגיע לתוצאה לא מתוכננת היא לא ברורה מאליה, ומאוד קשה לביצוע.
ובסופו של דבר, כשהצלחתי ליצור משהו פרי רעיון מופשט בראש שלי, למדתי המון על עצמי, על ציור, על מים ועל התהליך היצירתי, וזה ממש לא קל. יצא לי אחלה ציור בסוף, ביססתי אותו על ספר שקראתי. אנשים אהבו – זה מדד מאוד לגיטימי בעיניי. גם אני אהבתי.
אבל גם עכשיו, אני מוצא את עצמי כותב את הטקסט הזה בצורה מאוד טכנית. מנסה להסתכל פנימה, לחשוב על מה שאני מרגיש ומה שאני חושב, להכין מזה טיעונים קוהרנטיים ולהעלות אותם על הכתב. וחבל לי.
כי דווקא בכתיבה אני מרגיש שאני לא יכול לראות מראש איך הולך להיראות מה שאני כותב. אבל התהליך עצמו גם חשוב, וחשובה כנראה (ותלוי במה שרוצים להשיג) הצורה שבה מועבר הכתוב. אם כבד וטכני, או מבדר.
אני באופן כללי תמיד מעדיף את האופציה השנייה, אבל כמו בחיים, הרבה יותר קל להיות מצחיק כשנוח לך.
להצחיק בצורה מאולצת זה לזקנים.
ואם מסתכלים על הפוסט הקודם שלי, דווקא שני החלקים הראשונים והכבדים שלו, אם כי רלוונטיים, מהווים קריאה פחות כיפית מהחפירה/רטינה שלי על ברקלי, כי להתלונן הרבה יותר קל לי מאשר להסתכל בראי.
כמו הרבה אנשים בעצם.
בקיצור למדתי – ואני ממשיך ללמוד שפיקאסו ממש צדק, לדרוש מעצמך מצוינות זה החלק הקל.
לעומת זאת לחדש, להפתיע, לתפוס את העולם אחרת, בצורה שונה וילדותית, פתוחה וסלחנית כלפי עצמך.
לחשוב בצורה סקרנית – זה כבר למתקדמים.
ואם אתה מצליח להישאר מצוין?
ציור של פיקאסו נמכר ב-$180,000,000 לפני 5 שנים.