איזה מזל יש לי
אף אחד לא שם לב למה שקורה פה
כל הכוכבים הסתדרו בשורה
אני לא באמת נחמד לאנשים, אני סתם עושה את הדברים הנחמדים, הנכונים.
ממשיכים להגיד לי איזה חבר טוב אני, אני באמת אוהב את החברים שלי, אני תומך ואני עוזר, אבל אני עושה את זה סתם כי זה נראה לי כמו הדבר הנכון לעשות, עוד רגע כולם יבינו שמדובר בסתם מראית עין.
אני לא באמת משקיע, אני פשוט חושב עליהם, ונותן להם את היחס שאני חושב שמגיע להם.
אם זה לא מפריע לי אז מה אכפת לי לפרגן.
זה לא כזה קשה לזכור יום הולדת של מישהו, לרשום את זה בכרטיס איש הקשר שלו בטלפון, זה מודיע בלוח השנה על יום ההולדת הקרב שלו. אני יודע מה הוא אוהב, הוא לא יקנה את זה לעצמו, זאת לא כזאת הוצאה אבל הוא בטח לא יקנה את זה לעצמו.
הוא בטח ישמח לדעת שחשבו עליו.
לזכור מה כל אחד אוהב ולא אוהב לאכול, לשים לב כשאנשים משנים תספורת או משקפיים או צבע לק או אם זה לק ג'ל או רגיל או אם יש להם נעליים חדשות או גרביים עם הדפסים מגניבים.
מה אכפת לי, יש לי מלא אהבה לתת, אני שם לב לפרטים, לא עולה לי כלום לחלק את האהבה, זה כיף לשים לב לפרטים.
זה משמח אנשים כשהם מקבלים פידבק על דברים שהם מראש מחצינים.
ואם עובר עליהם משהו אני יכול להכיל ואני יכול לנסות לתת פידבק, או אם לא בא להם – סתם לתת להם לפרוק.
יש לי מלא סבלנות לתת, אז שידברו, זה יעזור להם ומשמח אותי לעזור להם.
ואם הם צריכים פידבק אני שמח לתת אותו, איכשהו הצלחתי ליצור את הרושם שיש לי דברים חכמים לומר, ואם לא חכמים אז לפחות רגישים. זה עוזר.
אני אוהב לעזור.
זה נחמד.
ואז אחרי שאני תופס אנשים ברשת המזויפת שטוויתי בראש שלי, הכי קל להבליג ממחמאות.
זה כזה קל לחשוב שאנשים חושבים שאני נחמד סתם כי הם אוהבים אותי, או שהם חושבים שאני חתיך או מוצלח או חמוד או חכם או מעניין, הכי קל להעריך אנשים שאתה כבר אוהב.
וזה בסדר שהם חושבים את הדברים האלה, את חלקם אני אפילו חושב על עצמי. אבל כנראה שתסמונת המתחזה הזאת היא בעצם הדרך של המוח שלי להתכונן לרגע שבו אני אבין שאני חייתי באיזשהו סרט, וקיבלתי את הרושם המוטעה לגבי עצמי. ואז, ברוב חוצפתי, עוד השליתי את הסביבה שלי.
וזה פחד ענק.
איזה מפדח זה לחשוב שאתה חכם כשאתה בעצם לא? מביך קצת, הייתי אומר. אז אני משתדל לא להעיד על עצמי דברים שאין לי דרך להראות באופן ממשי.
כלומר אין לי בעיה לספק נתונים לגבי עצמי, כמו המקום שאני לומד בו או המקום שאני עובד בו או כמות התחביבים שלי, אלה מונחים אובייקטיביים.
אני חושב שאת הירידה ב-Rabbit Hole של תסמונת המתחזה בעבודה/לימודים/תחביבים כדאי לשמור ליום אחר.
וברור לי שאין הבדל בין אדם שמתנהג בצורה נחמדה כי הוא חושב שזה הדבר הנכון לעשות לבין אדם שהוא אינהרנטית "נחמד". (וזאת נקודה ממש חשובה ומעניינית בעיניי שאני רוצה לנסות לכתוב עליה)
הדבר שהכי מסריט אנשים הוא כשאני אשכרה זוכר דברים שהם סיפרו לי, ובעצם העניין הזה של להקדיש לאנשים מקום בראש. אנשים פשוט לא מצפים לזה אף פעם.
אני לא מצפה לזה מאחרים, אבל נורא חשוב לי לזכור דברים לגבי אנשים, זה הדבר שהכי משמח אותם, וזה שימושי באופן כללי.
אני אוהב לדרוש מעצמי יותר, ככה יהיה הכי טוב למי שסביבי.
ואני מודע לזה שזה קצת נראה כאילו אני מרים לעצמי, אבל אני מקפיד להבדיל בין עובדות לדברים סובייקטיביים.
אין לי איך לזייף את זה כשאני שם לב כשמישהו בא עם גרביים שיש עליהם הדפסים של אבוקדו, או את זה שאנשים מרגישים בנוח לפרוק עליי. אלה עובדות, ובשני המקרים מדובר באירועים מבורכים.
אגב נקודה מעניינת – למרות שתסמונת המתחזה נפוצה במידה שווה אצל גברים ונשים – אצל גברים היא יותר נפוצה תחת לחץ.
אני דווקא נחשף אליה בעבודה יותר אצל נשים, אולי כי החברה הכתיבה שלגברים אסור להראות חולשה?
בכל מקרה הפכתי את זה לתחביב שלי לעזור לחברותיי לעבודה להתמודד עם זה, להאמין בעצמן יותר, ולדרוש יותר. זה ממש עובד, ואז הן מודות לי, ואז אני שוב מרגיש מתחזה.
אין איך לנצח.
אבל זה בסדר.