יום ההולדת ה-25 שלי הולך וקרב.
וזה, כמובן, גרם לי לחשוב על המוות.
ככל שיום מותנו קרב
אנו חווים יותר ויותר חוויות של "כמעט מוות",
כאן רכב מאיץ כשאנו חוצים את הכביש, במקום לבלום.
שם מים רותחים מדי בוקעים מן הדוש במקלחת, כמעט וגודעים במחי כווייה מדרגה רביעית את הפוטנציאל לקריירת הדוגמנות המרהיבה שוויתרתי עליה לטובת הלימודים, העבודה ופתיחת בלוג לייף-סטייל.
שלא נדבר על לאכול משהו מקולקל, פחד אלוהים.
או להיות בפקק ממש ממש ממש איטי, אפשר למות מזה.
הפחד הרגעי מהמוות מלווה כמובן באנחת רווחה מיד אחרי – שמכניסה הכל לפרופורציות.
ובתור מומחה לפרופורציות, אני יודע להגיד שאת הפחד הרגעי מהמוות אי אפשר להשוות לפחד מהמוות שאי אפשר לברוח ממנו –
זה שכבר מחכה לי מעבר לפינה, הזקנה.
ואני ממרום גילי כבר מסתכל למלאך המוות בעיניים.
אין בכך ספק. כבר יש לי כבר כמה שערות לבנות, אני כבר שותה קפה בלי סוכר,
אני עונד שעון, אני קורא מוספים לשבת של העיתון.
אני נהנה ממים מבעבעים קלות –
אבל יש בי עדיין תקווה, אני עדיין לא באמת אוהב סודה. ואני מכור לקניות באינטרנט
עדיין לא ממש מתחבר לאופרה, אז כנראה נשאר בי שביב של צעירוּת.
הפחד שומר אותנו חדים, יש המון דברים לפחד מהם.
אבל אין ספק
שהמשמעותי ביותר
הוא הפחד
מלהפוך לבומר.
(זה בסדר… אני עדיין לא מוצא את עצמי מוסיף שלוש נקודות במקומות לא קשורים… שלא נדבר על אמוג'ים תלושים… 🤪 מעניין למה זה מגיע עם הגיל)
כדאי לי לעשות בדיקת לחץ דם?
בדקתי לפני כמה חודשים, היה תקין.
אבל אז לא הייתי בן 25...
