כבר כתבתי כאן על המעבר מספה לספה בעבר, ואני חושבת שלאחר תקופה הגיעה הזמן להוסיף.
מזה קצת יותר משנה שהישבן שלי מתעצב לפי מספר ספות ומיטות, כל מיטה וכל ספה טורחים להציב בפניי אמת, כל ספה כזאת היא רגע בו ויתרתי על נאמנות לעצמי, רגע בו ויתרתי על להתקיים אך ורק בשביל עצמי, בזבזתי זמן יקר במשהו לא חשוב בעליל, במקום לעוט קדימה.
אתמול בלילה הייתה הספה האחרונה, אני מבטיחה, את שומעת יקירתי? את לא תשבי יותר על ספות כאלה, הספה היחידה עליה את תשבי מעכשיו תהיה הספה בדירתך, עם כוס קפה, אולי שוקו, את לא תהיי רעבה, לא לחום לא לאהבה, גם לא לשוקולד או תקווה. את תהיי בגפך, כנועה רק לעצמך. טובה מכולם, או אולי כמו כולם. באותו רגע, את תכניסי אלייך, לאיזור ספתך, איזה ילדון או ילדונת, גברבר או אישה, המעצבים, בדיוק, את ישבנם מספה לספה, תחבקי אותם ותאמרי להם, זאת הספה האחרונה שאת/ה יושב/ת עליה, לך/י, מצא/י ספתך, עצב/י ישבנך על ספה זאת. שתו כוס קפה, אל תהיו רעבים, הלחם יגיע ואתם תרגעו.
רק רוצה לומר ש... אי אפשר להמשיך בלי משהו כמו תה.
משהו כמו תה
הבילויים
מילים: נועם ענבר וימי ויסלר
לחן: נועם ענבר
משנכנס אדר
מי שיצא ישר חטף
עכשיו הם מריחים את הגלדיולות מלמטה
ובתשרי נתן
ובחשוון כבר לא נשאר
חילקו את הבקלאווה
חילקו, ולא שמעת
למות בחורף לב
למות כמו אח של רוברט קראמב
את זה אני רוצה
את זה אני רוצה
רצון הרוב הוא שהמיעוט יכין לנו תה
אי אפשר להמשיך בלי משהו כמו תה
הכל מתפורר וקר ומר ולכולנו בפה
אי אפשר להמשיך בלי משהו כמו תה
פתאום היה ברור
שהסנטר שלה רטוב
היא ידעה שהוא מוכר לה,
שהוא היה אדם קרוב
כשהם לקחו אותו
שינתה ערוץ, שלא לחשוב
ישבה לצד הכביש
על שפת התעלה
פתאום חתכו קולות
בתוך השקט שעלה מהרחוב