זאת רק בדיחה...

איך אתה גורם לי להרגיש בת אדם.

הקולות בראש רצים כל הזמן ומראים לי כמה אכפת לי ממה שחושבים עליי, ממה יגידו.

אימג' מפוקפק וחלקלק יצרתי מבלי לשים לב. משהו מפוכח ומפוקח אך לא מודע לעצמו, ועכשיו האינסייט פשוט מעמיד אותי בבהייה לתוך העיניים של הילדה הקטנה שבי ומעכל לי את כל החוויות הטובות של החיים. מספר לי איך כולן היו שקר אחד גדול.

משפט שלומדת להגיד כראוי כמו שצריך רק עכשיו. פאקינג איי, איזה משבר זהות פסיכי

כתבתי לו בהלצה קלה ובחן, בלי להשאיר מקום לדמיון והוא כבר יודע שאני אוהבת כבר המון זמן.

"מגיע לך אחד מוצלח שיוביל לעוד הרבה מוצלחים ולחיים משותפים, ולא רק לערב אחד מוצלח עם דייט אחד מוצלח" הוא ענה

"אני אהנה מטיול איתך" עניתי, בתקווה כוזבת, שוב, שהוא יקפוץ על ההזמנה.

הוא רואה אותי, אינו רוצה אך רואה. והוא יודע איך להפיל אותי מהרגליים. רק להיות עסוק.

למה אני לא מצליחה להיות עסוקה? אני רוצה רק להיות עסוקה בעצמי כל כך ומנגד כל מה שמניע אותי ומזיז אותי זה לא אני אלא הצורך באישור מאחרים.

לא מצליחה להפטר מהצורך באישור, שוב ושוב נכנסת למעגל הזה, של חוסר הערכה עצמית. של ביקורת בחסר.

אני לא שונאת את עצמי, לא. אני גם לא רוצה לשים לי מקל ברגליים. אני פשוט לא מצליחה לנשום כשאין לי אישור.

אני לא ממש מזוכיסטית או אוהבת כאב, אבל הנטייה להפוך אותו לרומנטי, את הכאב הנפשי, היא כבר ממש צרה צרורה. כמה דואליות וחוסר בטחון מחזיקים התנהגות שכזאת.

באמת שלעיתים קרובות אני שואלת את עצמי למה הכנסתי את עצמי הפעם ובשביל מה. מה בדיוק הרווחתי הפעם.

ניכר שמאוד קל לא להיות קוהורנטית ולהיות כבולה לרומנטיזציה הזאת, שכן, היא עוזרת מאוד להמנע ממה שחשוב.

קל מאוד לראות, כמו בחדווא, שבשביל מעט אושר, עליי ללמוד להשתחרר מכבלים של וודאות והיסטריה ומנגד להכניס לחיי המון המון אנשים הרבה יותר וודאיים לי, מובנים, נוחים.

זה פער מאוד גדול, הלרצות אנשים ודאיים כדי להרגיש נוח, אבל להתעניין באנשים לא וודאיים, כאלה שמאתגרים, מאפשרים לי לחפש בתוכם משהו שמזכיר אולי את החופש שלי.

מה כבר ביקשתי? 

קצת נחת.

כל כמה שנים אני מגיעה לאותה מסקנה.

זה קצת מצחיק כל כמה שנים להגיע לאותה מסקנה.

אני לא יודעת אם זה מעגל או גל או מע. מה שבטוח זה קשור לאימא שלי, או לאבא, אולי לסבתא. או לאבא של אימא שנעלם כשהייתה צעירה.

למשהו זה קשור. 

אולי חוסר ההקשר הוא מה שקושר אותי למעגל או לגל של תנועה חזרתית ותדירות קבועה, כמו שעון מתקתק, בטווח זהה הכל חוזר ומציג את עצמו בדיוק באותם זמנים של השנה. לפעמים שנתיים. טקסטים שלי שכתבתי לפני עשור, בנערות, חוזרים לרלוונטיות כיום

כמו אוטוביבליוגרפיה שנכתבת כל תקופה מחדש כאילו הסופר לא היה מרוצה מהספר עכשיו אז עכשיו יכתוב מחדש. אולי, הטקסטים מאז יעזרו.

איך בכלל אפשר לכתוב אוטוביבליוגרפיה כשאין נקודת התחלה? האם נאחזים בלידה? אולי נאחזים בפעם הראשונה כשכפכף עף לעברך כי התחצפת? אולי נאחזים בנקודת ההתחלה של טראומה בין דורית? אולי כדאי לאחז בפעם הקודמת כשהרגשת שאוהבים אותך? אולי כששונאים?

ואם אכתוב, מה אכתוב? על חיים מאושרים? על הצלחה? על כשלון? על חיים של בדידות וסבל?

אולי אכתוב שאני חכמה, כן, זה בטח יביא קוראים למעגל. אולי זה בעצם לא, מה יש לעשות עם חכמה אם אין לה הוכחות בשטח? וגם את מי זה מעניין אם אני סתם, חכמה. אין לאייקיו של אחר תועלת, זה רק עוד מספר והאדם הוא רק עוד יצור בסיסטם. עוד מעגל.

אכתוב על מסיכות. על בובות. אכתוב על כלי נגינה. על משחקים חברתיים. על שתיקה. על דיבור. על צרחה.

אכתוב על גניחות, זה תמיד מביא קהל, לדקה לפחות.

אכתוב על עירום. כן.

אני אכתוב על להיות לבד כדי לא להתפשט, על להיות ביחד כדי להתפשט, אני אכתוב על זה וזאת ועל שיעורים לחיים, אני אכתוב על להשאיר את המסיכה מאחורי הדלת. אוסיף משהו על החוסר שוויוניות אליה גברים ונשים מגיעים בהורדת המסיכות. אכתוב עלייך ועליי ועל איך לא מגיעים למצב הזה, ללימבו של פחד, חוסר גבולות ונוקשות.

ואיך אתה נוקשה וקשה ואני רק נכנסת לטנטרום של זוהמה שיוצאת מהלב שלי כשדברים אינם בדרכי ומסביב רוח סערה שאינה מגבה אותי ואני רק רוצה להיות לבד כי ביחד זה כל כך עצום ומפחיד ואתה בכלל לא יודע על מה כל המהומה כי אתה בכלל לא שם.

"על מה את מדברת?" תשאל אותי כשאני אתחיל לנתק את הטלפון בפרצוף כל עשר דקות ולרקוע ברגליים כמו ילדה קטנה ולהלחם בשקט שלך שמשאיר אותי נבוכה ועירומה. מאוד עירומה. מאוד ילדה.

הדמעות מגיעות תמיד בטנטרום הזה ואני אלחם גם בהן, אני אישה עכשיו אבל לא מספיק. ואתה לא הולך לשום מקום, אבל בעצם גם מעולם לא היית כאן.

אני כל כך כועסת לפעמים שאת המלחמות הבין דוריות אני מנהלת איתך, ואיתך ואיתך אבל לא איתם. אין מה לנהל מלחמה בין דורית, זה לא ישתנה ואני עדיין אשאר עירומה מולך. כמו ביום היוולדי.

ר. הוא מציל חיי כבר שנים.

הלוואי ולא היה. הלוואי והיה בן זוג.

הוא לא היחידי.

לצדו יש הרבה שאני מסובבת כל פעם כדי שיצילו,

ר.ק.ת.ע.י. אני חיה מהצלות שלהם, ההוא מביא שלווה, וזה הומור וזה מיניות מנהלת מערכת יחסים אחת עם רבים. זה מטפל וזה מבטל וזה משחק.

הלוואי ולא היו. הלוואי והיה בן זוג.

דליים של חרא מאחוריי, ומסריחה מהם למרחק

הוא לא היה מופתע כששלפתי את החבלים.

דיברתי על דברים שיפחידו אותו, הפרצוף היה משועשע כשזרקתי עליו שק עם 12 חבלים.

הפרצוף שלו היה אטום כשהמוצץ יצא מהמגירה וגם השלשלאות.

הפרצוף היה אטום כשדיברתי על השולט שגר בחול, שלא שולט בחיי בפועל אבל הוא איש סוד.

העווית המחוייכת כשהזזתי את הכרית בטעות ועליה היה ויב ורוד מדי כדי לפספס אותו, לא הניד עפעף הונילי הזה.

מה כן? הוא היה מופתע כשאחרי מסאז של שעה שהוא עשה לי, רציתי נשיקה והתאכזבתי לא לקבל אותה.

בחיי ידעתי המון אהבה, 

ממילים והבטחות התאכזבתי

בחיי ידעתי המון רעב,

בתנועות חדות טרפתי

והיה שם בשיחים איזה איש אוהב,

אבל אותו לא ראיתיו.

בחיי ידעתי המון אהבה,

בחרתי פעמים רבות

ופעמים רבות בחרתי באחיו.

ומפיך רק מילים אחדות מאיזה שיר נוגה,

הזכרת לי מה שידעתי.

אהבת אותי כבר שנים רבות,

אבל מילים בשכרן אינן מרבות

ועל מעשיך אני שילמתי.

בחיי ידעתי המון אהבה,

אבל מי ידע את אהבתי?

מאוכזבת ורעבה, מחיר שילמתי

כעת רק אנא,

קח נא אדמתי.