24 שעות לבד בגבול. גזרתי על עצמי.
אולי לא גזרתי, הענקתי. זה שטות גמורה אל מול אלו שרצים עם הנשק אבל אני, בת 29, סטודנטית ממש לא מהשורה, בת לאם ואב, נכדה, אחות, אישה ואני הולכת לישון באוהל לבד על גדר הבטון העויינת.
מה חשבת לעצמך? אני שואלת עצמי כל הזמן. כמה עוד אפשר לתחזק את הקיצון נגד החמלה שלי כלפיי עצמי? אבל עם החרדה התהומית מתגנב גם בטחון גדול, חיבוק. לבד, עם עצמי, בלי טלפון, בלי מכשירים, על הגבול. רק אני והפחד הקיומי. האם אפשר לרקוד ביער? תחת גדר הבטון הגבוהה? האם מותר לשיר? ומה עם לקרוא? לכתוב? ללמוד? אולי אפשר לעשות יוגה באוהל לפני השינה? מדיטציה?
מבין הפנטזיות שלי תמיד רציתי שאהובי יסגור אותי בחדר לבד, ידאג לי למים ואוכל ויישאר רגע בחוץ, ישאיר אותי סגורה לרגל שיפוצים. בחושך. אני בוחרת לעשות את זה לעצמי, בזמני לחץ, תחת כיפת השמיים, באוהל, בזמן טילים מעל ראשי, שריקות, הפגזות. הפעם אני מבטיחה. הפעם אני לבד.
