המרחק בין אהבה לשליטה בעיניי הוא התחנונים. כי באהבה, אין כאלה. הכל הולך חלק. אפשר לומר לבנדם שאתה מצפה ממנו למשהו או רוצה משהו וזה קל כל כך. כשאת בשליטה עצמית הכל כל כך קל ונהיר. לדעת מה אני רוצה בכל רגע ולדעת לבטא זאת מבלי להפוך את זה למניפולציה נראה לי לפעמים כמו אתגר מתסכל.
שוב ושוב אני עומדת בעיניים מתחננות כמו כלב שבור. "קח אותי על הידיים בבקשה, תכרבל אותי". אני שוכחת שוב שאני אימא לעצמי, שאני הבת של עצמי ושהמערכת יחסים ביניהן זו אני, אז שוב אני עומדת כמו כלב שבור אל מול גבר גבוה וגדול מימדים במקום לזכור את החוזקות שבי. הוא כלום ליידי.
הפחד להיות פגיעה והיציבות שמחייבת פגיעות פעמים רבות מכניס אותי לעוד טנטרום, עוד כעס, עוד בכי, מיגרנה.
הצבתי פעמים רבות את החשיבות העצמית אך הוא עומד כזקיף מלח והגשם ממיס אותי כל פעם ואני שוב שוכחת, להיות עם עצמי. עכשיו זה הרגע.
ושוב, תפילה קטנה אולי תבקע ממני להודיה, להזכיר לי מה יש.
היום בו הוא היום שאני לומדת ללכת ממישהו מבלי להביט לאחור.
באהבה, אין תחנונים, הילדה הקטנה לא זועקת לחיבוק, אימא שם והיא מחבקת חזק. הילדה שם והיא שמחה.