כתובנה רצינית לאחרונה אני מבינה את ההבדל.
ההבדל בין מובלת לכנועה. ההבדל בין רצון מלב שבור לכמיהה. בין אישה לילדה.
שנים חיפשתי ש"ישברו אותי, יבנו מחדש" או איזה הגדרה נלוזה להתבגרות שחיפשתי כל כך הרבה זמן. שמישהו אחר יעשה. היכולת לעשות החלטה, להסכים, לנהל משא ומתן הולם הייתה שם בוודאות אבל כמה שהיא הייתה גדולה עליי. תמיד אמרו לי שאני משקרת, ואני עמדתי בגאון ובבטחון מאחוריי "האמת" הזאת שאני כל כך אהבתי לירוק ובלבד שלאף אחד לא תהיה גישה ללב הרך שלי, גם לא לי.
השנים הביאו איתן אמון גדול מאוד ביכולת שלי לבחור וגם אתה. בשנים האחרונות שיחקת תפקיד, מבלי להיות שם פיזית, בציפייה שלי מעצמי. כשהכרנו, ציפית ממני לדעת לבחור ואני לא ידעתי לבחור. אולי ידעתי. אולי בעצם כל הזמן הזה רציתי שיבחרו בשבילי, זה היה גדול עליי. לא חושבת שידעתי הסכמה מהי, עד הרגע בו למדתי שיש. "יש לך המון מה להציע" אמרת לי. חצי הכוס המלאה היא הבחירה, היא ההסכמה, היא הבטחון.
לא אתה ולא חברים ולא ההורים ידעו להעביר לי את זה. 10 שנים של טיפול לא ידעו להעביר לי את זה. רק השתיקה הזאת, האדמה שבולעת אותי, המוכנות להבלע באדמה. תשוקה לחיים טובים יותר, כמיהה לאהבה ומוכנות לתת אמון ולהיות מובלת. להפסיק להלחם ברוח, להפסיק לברוח. להפסיק לצעוק, לדבר, לרכל, לספר. רק לנשום. שתיקה.
"זה קשה" אני אספר לכל מי שמוכן לשמוע, אשאר במיטה לרוב רק כדי לא להביט בעוד זוג עיניים שחושב "איזו ציפור מוזרה" רק כי פחדתי להיות אותנטית שוב, פחדתי להאהב בחינם. מה, מגיע לי בחינם? למה? ואולי זה קל? האם זה קל?
השתיקה הצורמת שלך על כל השאלות, אלו שנשארות ללא תשובות כי אתה רוצה שאבחר בעצמי. בעצם אולי, אתה לא רוצה שאבחר לך? הדוגמא שלך מייצגת לי כל כך הרבה. וזאת רק אחת מרבות אחרות. לא באתי להשבר ולא באתי לבכות. אני רק רוצה לזכור תמיד מי אני. מה יש לי.
יש לי הרבה להציע ומגיע לי הרבה יותר.