זאת רק בדיחה...

אתמול היה היום בו הרגשתי בוגדת באמת. לא משכב נואף במהלך זוגיות ולא רכילויות על חברות מאחוריי גבן בגילאים בהם זה היה מצחיק לא הכינו אותי לזה שארגיש כל כך בוגדת.

אני רוצה לעזוב. אני רוצה לעזוב את ישראל, את הפטריוטיות הנרכשת מגן טרום חובה והגנון אפילו, את ערכי הציונות שההורים מאמינים בהם בכאילו, רק כי היה שווה לעזוב את בריה"מ ולהקים משהו שהם מאמינים בו. אני רוצה לוותר עליהם. זה מרגיש כל כך בוגד ועם זאת זה מרגיש בדיוק הפאק יו הזה שאני מייחלת לו כל כך הרבה.

כבר יומיים שחזרתי לארץ אחרי רגע קט של כעס שהוביל אותי לקנות כרטיס ואני נטרפת מהרגשת הכלא שאני חיה כאן כל הזמן. חוסר גיוון משווע בבני אדם, קופי פאסטה אחד של השני,

היעדר בתקשורות מיוחדות ובגברים ג'נטלמנים,

באינטימיות,

בנשים רכות,

במזון מיוחד,

ברכיבה על סוסים,

בסקי,

באנשים ששומרים על מרחב אישי,

בשפות זרות,

בבגדים יפים ותכשיטים,

כלי נגינה אתניים,

בחופש ממלחמה,

בטיולים בדשא ירוק בפארק בעיר,

בשלג 3 חודשים בשנה או יותר.

אני מרגישה שחסר לי כל כך הרבה כדי להרגיש חיה. 

אני רוצה לחוות הכל ומרגיש לי מוות קטן לחזור לפה ללימודים האלה, לעבודה המשמימה, אני מנסה לזכור שהלימודים הם מה שיביאו לי את כל זה אבל זה לוקח כל כך הרבה שנים ואני רק בתחילתם. וגם, אז מה? מה הבעיה ללמוד בדרכים, ברכבת מאמסטרדם לאיזו עיירה נידחת בבלגיה? מה הבעיה ללמוד רגע לפני עלייה לבמה באיזה אולם נידח בדוסלדורף להגשת סטנדאפ חצי מצחיק בשפה שלא מבינים בגרמניה?

מה הבעיה לעבוד בדרך לקונסרבטריון שאליו אלך כדי ללמוד כלים אתניים ממוצא איסלנדי? אם בכלל קיימים כאלה?

אני מרגישה שזנחתי משהו חשוב מאוד באישיות שלי ואני כבר יומיים על סף דמעות בגלל זה