זאת רק בדיחה...

ר. הוא מציל חיי כבר שנים.

הלוואי ולא היה. הלוואי והיה בן זוג.

הוא לא היחידי.

לצדו יש הרבה שאני מסובבת כל פעם כדי שיצילו,

ר.ק.ת.ע.י. אני חיה מהצלות שלהם, ההוא מביא שלווה, וזה הומור וזה מיניות מנהלת מערכת יחסים אחת עם רבים. זה מטפל וזה מבטל וזה משחק.

הלוואי ולא היו. הלוואי והיה בן זוג.

דליים של חרא מאחוריי, ומסריחה מהם למרחק

הוא לא היה מופתע כששלפתי את החבלים.

דיברתי על דברים שיפחידו אותו, הפרצוף היה משועשע כשזרקתי עליו שק עם 12 חבלים.

הפרצוף שלו היה אטום כשהמוצץ יצא מהמגירה וגם השלשלאות.

הפרצוף היה אטום כשדיברתי על השולט שגר בחול, שלא שולט בחיי בפועל אבל הוא איש סוד.

העווית המחוייכת כשהזזתי את הכרית בטעות ועליה היה ויב ורוד מדי כדי לפספס אותו, לא הניד עפעף הונילי הזה.

מה כן? הוא היה מופתע כשאחרי מסאז של שעה שהוא עשה לי, רציתי נשיקה והתאכזבתי לא לקבל אותה.

בחיי ידעתי המון אהבה, 

ממילים והבטחות התאכזבתי

בחיי ידעתי המון רעב,

בתנועות חדות טרפתי

והיה שם בשיחים איזה איש אוהב,

אבל אותו לא ראיתיו.

בחיי ידעתי המון אהבה,

בחרתי פעמים רבות

ופעמים רבות בחרתי באחיו.

ומפיך רק מילים אחדות מאיזה שיר נוגה,

הזכרת לי מה שידעתי.

אהבת אותי כבר שנים רבות,

אבל מילים בשכרן אינן מרבות

ועל מעשיך אני שילמתי.

בחיי ידעתי המון אהבה,

אבל מי ידע את אהבתי?

מאוכזבת ורעבה, מחיר שילמתי

כעת רק אנא,

קח נא אדמתי.

בבוא העת, לפני שיניב ימות על כסאו של רופא השיניים, מהבעתה ולא מרשלנות, הוא ייזכר בי.

רגע קט לפני שנשמתו תפרח ותעמוד מעל גופתו מלאת החורים בשיניים, תמונה גדולה שלי תעלה, עירומה וחייכנית, לנגד רוחו והוא יגדף בקול אך ללא תנועת חלל הפה.

הוא יגדף את זה שמעולם לא היה מספיק חזק כדי לנשום עמוק ולפרק הכל לגורמים. הוא יגדף אותי על שנלחמתי בו כל הזמן, הוא יגדף את ההורים על שלא אמרו לו שאני העתיד שלו  שעכשיו כבר לא יהיה קיים, הוא יגדף אותי על שלא הקשיב לי כשאמרתי לו לקחת כדור הרגעה לפני הרופא שיניים, הוא יגדף את האקסית על שלא עשתה לו ילדים.

כל זה לא יהיה כלום כמו הכעס שהוא ירגיש על שלא אהב אותי מספיק. התמונה שלי אוספת את שדיי מול עיניו מסובבת חצי גב ומוסיפה מבט מפלרטט מוכר וחם תהיה הנסיבות שלו לוותר על המלחמה במוות.

יניב בחר למות. הבעתה שלו מכמות הכוח שעליו להשקיע כדי לאהוב אותי, קצת דומה לבעתה של תינוק כשהוא שומע את הקול של אמא אבל אבא מרים אותו על הידיים. יש משהו מאוד מטריף ואפילו קצת סקסי בבעתה של אדם שבוחר למות רק כדי להפסיק לאהוב. יש גם משהו מאוד כואב.

יניב בחר להרוג אותנו במוות שלו. זה לא מפתיע, כמה כבר אפשר להלחם...

את התובנות שלי לגבי המבחנים בהם אנשים צריכים לעמוד בחייהם.

הייתי מוכרת הרבה.

מאוד קל לי לראות את הקונפליקט בו שרוי אדם ואת המלחמה בה הוא יילחם.

האחד צריך ללמוד ענווה והשני גאווה, עוד אחד תקווה והשני צריך ללמוד לא לצפות.

כולם כל כך שונים ועומדים במבחנים שהגמול למעבר שלהם הוא אושר.

ואם לומדים לקבל 100 או אפילו 60 במבחן, אותו מבחן של החיים, אז הדרך נסללת אט אט אל המבחן הבא, האושר הוא בלצלוח אותם. בין אם זה שיקום יחסים, למידה על אהבה, שחרור מיני, ויתור על עמדה נוחה, גירושים, המבחנים תמיד באים ולפעמים גם בצרורות.

כמה זה נפלא שהם באים, יש יותר הזדמנויות לאושר.

כבר שבוע שאני מגיעה לבית הכנסת ב1 וחצי בלילה, בתקווה שתגיע, ניכר כי אני מפספסת אותך.

אין לי מושג למה, אין בינינו כלום וייתכן וגם לא יהיה, אולי אני נאחזת בכל דקה באפשרות שתופיע ותומר משהו, משהו מהבינה הזאת שאני רוצה לשמוע.

הפה שלך מדבר רק אמת שנעימה לאוזניי, כל מילה שלך נכנסת עמוק לאוזן שלי מגרדת שם ועושה גרייה מוחית שמכוונת אותי לצעד הבא שלי.

אני כרגיל מתאהבת במי שאינו מעוניין בי, רק כי הוא חכם ממני, רוחני ממני, בוגר ממני.

אני חייבת לזכור שאם גבר רוצה, הוא עושה.

הוא פה איתי בבסיס, הוחלפו מספר מילים בלבד, אבל כל מילה מרעידה את עולמי.

טבעת שנענדה לקמיצתי הימנית לצד המילים "הרי את מקודשת לי" בשובבות ומבלי לסיים את המילים מחזיקה את היד שלי חזק ביומיום מטמיעה בי מחשבות, הצעה של להביא לי את הספר "50 גוונים" כדי לבחון את תגובתי וכמות מילים נוקבות ישר בלבי שכבר שנים לא נפרץ בדי שום אדם, פרצו את סכר הדמעות שלי בבית הכנסת שאליו הלכתי ב2 בלילה בבסיס, בתקווה למצוא אותו שם.

בוכייה כיבדתי את מילותיו היפות והחדות כמו תער, העומק האלוהי איתו נכנס לבית הכנסת באותה שעה, יפה כמו מלאך, הוא ישב בצד החיץ של העזרת נשים בעזרת הגברים ושמע אותי כואבת את מכאוביי, כשרק שנינו בחדר.

אני רוצה את כל הרגעים היפים איתו.

את כולם.

אני רוצה את כל מילותיו ומחשבותיו, את הבטחון, את העליונות, את הנינוחות, את החשיפה.

נראה לי, שאני מתאהבת

Минуту за минуту жизнь, любовь и война меня учат, что я слабая. 

Я не уверена в моей жизни, даже не уверена, что умру.

Я боюсь потерять, и мне много дано. Я боюсь не успеть но еще больше я боюсь не отдать, не научиться уязвимости и ласки.

Я боюсь отстать и не найти.

У меня много, что потерять, даже если все ок, и будет норм, я могу потерять те и того, что вкладывала в.

Я теряю связь и связи, во круг меня отношения, трансформация и аналогика, также как и разрушения, апустошения, ноль.  Мне стыдно терять, мне стыдно быть в пустоте, мне больно воевать против её  и моих врагов.

А если не воевать? То что?

Не уже ли я просто приму смерть? Веть после меня останется толко один листик бумаги, а может сумею успеть ещё несколько?

Я люблю жыть.

Я люблю петь.

Я люблю играть.

Я люблю.

ספרו לי על חבלים ושלשלאות