זאת רק בדיחה...

נהיה פשוט תענוג שאין שני לו.

למישהו יש להשאיל?

כל מה שיש לי לומר לאנשים זה 

שקו לי בתחת

שאהיה בדסמית לנצח. חשבתי שזה כמו להיות לסבית או הומו, נטייה שנשארת כאן.

מישהי פה פעם כתבה ברוסית פוסט בו היא אומרת "נשבר לי, אני לא רוצה אהבה שמכים בה, אני לא רוצה אהבה שמשפילים בה, אני בסהכ הכל רוצה להרגיש נאהבת ולאהוב"

אני בכלוב מ2013 ומאז ועד היום לא קראתי פוסט שנגע בי יותר והתאים לי יותר.

זה לא שאין אירוטיקה בכאב פיזי, או במילים סליזיות ומשפילות. יש. יש גם אירוטיקה בנבוכות. אבל כל אלו, אינם קשורים רק לבדסמ.

את הפוסט הזה אני כותבת כדי להזכיר לכם ולכן, שמשחקי שליטה אינם פרושם יחסי שליטה, והמשחק שקורה במיטה יכול להתקיים גם במסגרת יחסים וניליים לחלוטין ומבלי שתאבדו יציבות ושליטה בחיים, וגם מבלי שיתקעו בכם סכינים מחטים ועוד.

*כל האמור מעלה אינו גורע לחלוטין מכך, שיש אנשים שזוכים להינות מהאקסטרימליות הזאת ולהתקיים גם במקומות נמוכים מאוד כתחביב והנאה אמיתית.

אני אתכם, פשוט זה לא שלי ואני בטוחה שרבות ורבים כמוני לא זכרו בשלב כלשהו שלרצות מישהו במיטה במקום את עצמם זה לאנוס את עצמם למקומות שלא כדאי להגיע.

קעקועים לאורך חיי היוו מעין רעיון יפה, אולי משהו לעשות בעתיד. הסיבה לכך שמעולם לא עשיתי היא שנטתי להחליף את עורי כל יום, ולכן אם כילדה המילה שעלתה לי לקעקע הייתה מסיכה באנגלית, לפני שנתיים היא הייתה victim, לפעמים חשבתי להמציא לעצמי עוד טראומה או שתיים לצייר על הגוף, היום היא כבר unapologetic. כן, מקורי, אני יודעת. זה לא יקרה כי עם השנים, הרעיון של קעקוע הפך למילים שנחרטו לי בראש, משנות היטב את המבנה הפיזי של המוח שלי ומחווטות אותו מחדש. לעיתים, המילים הרעות היו נחרטות. קללות, ביקורת ודברים אחרים. 

אבל תמיד החזקתי בצד 300 שקל לקעקוע, משהו קבוע בעור שלי, שלא משתנה. כמה פחד יש בשביל אדם כמוני לעשות משהו קבוע. עוד חור באוזן, עוד קעקוע, עוד תחביב. איך נפתח לי הרעב למשהו קבוע.

אולי מישהו.

לאט לאט התמונה שאני שונאת, שתלויה לי על הדלת בתוך מגנט קטן לצד שתי בנות רזות ממני, נראית לי פחות מכוערת. 

לא רזיתי אבל התחלתי להשלים עם זה, יפה כמו שיש. בולטת יותר מהשאר.

החיוך הזה שבעבר חשף שתי שיניים כהות קדמיות שהיום הוחלפו בטיפול יפה ומקצועי של רופא שיניים, כבר לא נראלי כזה מכוער, והסנטר הכפול הקטן שמבצבץ מתחת ללסת המחודדת כבר לא נראלי כזה גדול, גם החולצה הלא מחמיאה כבר נראית לי כמו בחירה סבירה מאוד ליום הראשון ללימודים.

לאט לאט לא הגוף מרזה לגודל הבפנים שלי אלא אני גדלה לתוך הגוף, הנשימה מתרחבת, הגדלות מבשילה. הביקורת שמופיעה לי כלפיי עצמי היא רק בדמות "לא ככה, נסי אחרת" ולא "נו מה למה את לא מסתדרת יא טיפשה".

השמנה היא כבר לא מחלה, היא מצב. וכמו שאני יכולה ללכת היום לסופר ומחר לשיעורי ריקוד, אני יכולה היום להיות שמנה, ומחר לרזות.

האישה שנגלית בפניי בתמונה היא אני אבל אחרת ורק אלוהים יודע כמה קשה לי לאהוב אותן - את האני האלה. כמה עבודה קשה זה לאהוב אותן באמת, בלי תנאים ומבלי שהרוויחו את זה.

פשוט כי הן אני, והן הצטלמו עם שיניים שחורות, או שכבו עם האחד הלא נכון, או בכו על חוסר קבלה.

לא מתביישת לומר שזאת אני. אנרגטית, מבדרת, מכילה ואמיצה.

הוא שאל אותי "אז מה הטעם שלך חוץ מאינטיליגנציה", החדר בלב שמתגאה ומלא מעצמו, החל לגאות ולהתמלא מאוד ממשפט כזה, שפנה למקומות בהם אני מרגישה מעניינת מישהו ושרואים אותי אבל שמעתי האשמה בהודעה הזאת, מעין "יש לך בכלל אופי?!". נשארתי חייבת. "יש לי טעם משלי, זה לא רק אינטליגנציה, יש גם צורך במאפיינים פיזיים ותכונות אופי אנושיות איקס וואי זד" אמרתי. שיקרתי.

קמתי הבוקר ושחזרתי את כל המצבים בהם אותם מאפיינים היו מיותרים, לא היה להם כוח על מר אינטיליגנציה. עדיף לי בזמנו היה לבחור את הנרקסיסט הקרוב עם האינטיליגנציה הגבוהה, מראה למזכרת. כמו עם האקס שצחקתי עליו בזמנו שקנה לי את המראה הכי יקרה של dior, כאילו עבדתי עליו וגרמתי לו לבזבז כסף בכמות שלא היה צריך. אך הוא לא היה מראה. הוא היה טוב. אינטליגנטי ועם מאפיינים פיזיים ותכונות אופי אנושיות, וכמובן שזה שם נגמר והיום הוא כן המראה.

אהבתי אותו אבל לא אהבתי את עצמי. במקומו חיפשתי אחד בלי תכונות אופי אנושיות ואחריו גם בלי מאפיינים פיזיים. זכות נפלאה היא לאנשים לאהוב את עצמם. לא למצוץ לעצמם את הדם כדי להתחרמן מהשנאה העצמית והסאדומזוכיזם העצמאי המתקיים בלבקר את עצמך ואז לאונן על השנאה העצמית הגדולה שנוצרה.

עד לשם הגעתי. לא יודעת כמה מכם מצאו את עצמם שם, אבל בעבר יותר משהייתי מתחרמנת על השנאה העצמית, הייתי מתחרמנת מזה שמישהו אחר שנא אותי. מכמה קשה יהיה ללמד את האדם הזה לאהוב אותי שוב. יותר משהייתי מתחרמנת ללמד אותו לאהוב אותי מתוך שנאה, אהבתי להראות לו בהתחלה שחשוב מאוד לשנוא אותי.

מה זה חשוב תכונות אופי ומאפיינים פיזיים אם נשנא אותי בסוף.

תודה לפסיכולוגית שהביאני עד הלום

זה ממש מעניין אותי לפעמים להעלות באוב זכרונות כואבים מאיזה גבר כזה או אחר שהיה כאן לחודש או לשבוע. 

אני לא זוכרת את השם. זה מוזר כמה משמעות הביאו אותם אנשים בעיצוב הנפש שלי, אבל החשיבות שלהם הייתה כל כך נמוכה, שאינני זוכרת את שמם. אינני זוכרת כיצד בחרתי לברוח מהטפרים האפלים של אותם חיות אדם או אנשים ואינני זוכרת איך הכרנו. אלו שאין להם שם, הם לרוב רק סיטואציה אחת. חודש, חצי שנה, שנה, ועדיין הם נזכרים רק לפי שעה אחת או דקה אחת מהזמן שהעבירו איתי. מקרי ביבליוגרפיה רגעיים שנכתבים אל דפי ההיסטוריה שלי כמו לזכור את הפעם הראשונה שבה נכשלתי במבחן.

מבטים אלימים, מילים כואבות, מגע מלוכלך, זה מה שאני זוכרת מהם, והם לא חשובים יותר, אין להם שם.

בעבר הייתי אומרת שאני לא טובה עם שמות, שהזכרון שלי לא טוב. זה לא נכון. פשוט אין להם שם, הם לא חשובים והם לא מעניינים לי את הביצה.

לכל איש יש שם אולי, אבל להם אין, לא נתתי.

כשאתה מחבק אותי, יש איזה משהו שגורם לי לרצות להיהפך לקטנה, בלתי מוחשית, להכנס פנימה לתוך הלב שלך ולגור שם, בלב הרחב שלך.

אני מפחדת לפעמים שהשתיקה והנחת שלך יגרמו ללהט שלי פשוט להיעלם. האצבעות שלך בשיער שלי או אפילו היד החופנת מאחור מעלים לי בדמיון איך ענק מוחץ גמד לגוש קטן של אדם. אולי קצת מפחיד אותי להיעלם נוכח הנוכחות הכבירה והרצינית שלך, המבט הנבון שעוטף את כל כולי וגורם לי להפוך לרוח.

יש משהו קצת סדיסטי לפעמים במשחק הזה שבו הגבולות שלי נבחנים לאין שיעור ואני צריכה כל פעם לעמוד עליהם כמו ליליפוט מצווח שרק מתחנן לגוליבר שלא ידרוך עליו. 

זה מרגש, לדעת שהגבול שעליו כן עמדתי הפעם, הוא גם זה שגורם לך לרצות לחבק יותר. בעצם, המעגל הזה של לרצות להתכנס ולהפוך לגרגיר בידיים שלך, פשוט לימוס, המאבק על לימוס אבל להיות נוכחת, הנוכחות המאיימת שלי שמציבה אותך בפני אתגר ופחד שמביאים אותך להציב אותי באתגרים שמתקיימים רק בראש שלי ואני מנסה להמנע מליפול חזרה לחולשה וריצוי שמביאים אותי להתכנס לך בתוך הידיים, הוא מעגל די מטורף. אין לי מושג למה אתה כאן, אני מקווה כדי להשאר, אני מקווה שהנוכחות שלך תביא עמה ריפוי, אהבה וגבולות ולא עוד קטסטרופה שאחריה אצטרך להסביר לבחור השני, שאני לא פנויה רגשית.

יש בחור שני, איננו מחוייבים כעת, אבל החום ששניכם מביאים אינו מספיק כדי להזכיר לי, שהכל אצלי בסדר. זה הכל אצלי בראש.

קבלי חרבות ברזל.

ובתכלס, אני ממש גאה בחומות מגן המדהימות שלי. אלה שאני מציבה בהתאם לאינטואיציה המולטי סופר דופר חזקה שלי  שמראה לי שלא הצבתי גבולות בהתאם לצרכים ולכן הכל לפעמים נהיה שחור והיסטרי.

תודה לך אינטואיציה נשית חזקה מכשפתית  ולעתים הרסנית על כלים להבחין בין חושך לאור ולשרוף כל מה שעשוי להכאיב, לחטט ולהיות לא נכון לחינם. תודה על גשרים שנשרפו.

לא מתנצלת.

אני כל כך שמחה שהשארתי לי את החומר קריאה שאיפשר לי להבין שאני במעגל חוזר ולא לתת לו לקרות עד הסוף שוב. אני! אחראית! למהלך החיים שלי ואני לא אתן לאף אחד לגרור אותי לעוד מעגל.