אחד הדברים שאני חושקת בהם לאחרונה זה התמודדות עם פחדים רצחניים.
זאת תקופה ארוכה שלא זיהיתי את הצורך בהתמודדות עם המוות והוא קצת אורב לו שם בחוץ, בתקופה הזאת, בה המוות שהוא גם החרדה הקיומית- הפחד מסוף כלשהו, המוות הזה הוא שלנו. ואני לא יכולה לומר שלא ניחשתי שזה קרוב, הייתי צריכה לנשום עמוק כדי לחתוך בבשר החי, ולהוציא מקרבי את התוספתן הארור שמודלק לו שם בפינת האיברים.
קשה לי לשים את האצבע על איפה הקץ. אולי כי אינני נביאה וגם לו הייתי, כנראה הייתי נביאת זעם. לפעמים אני חושבת שהקץ היה בדיוק שם, בפינת החדר הרגוע, איפה שרציתי יותר. כי לרצות יותר היה לא הגיוני, לא בריא לא לי ולא לך, "מידתיות" אתה תקרא לזה, "משעמם" אקרא לזה אני.
אני רוצה לבקש רק את החמלה עבור הפחד הזה, שלא הספקתי. במוות שלנו לא הספקתי להגשים את כל החלומות שחלמתי איתך, ונראה היה שהיו רק שלי שם עומדים במרכז החדר. ככה זה, אני בחורה חולמת, חולמנית, עיניים כחולות גדולות ומזוגגות, קורנות בשמש החמה, העור נשרף בה, הופך אדום. החמלה מגיעה איתך אבל אינני מושיטה יד, אלא חותכת אותה בסכין שרגע לפני כיוונת לגרוני.
אינני אמיצה מספיק לקחת את חמלתך, את כנותך, את המבט הנבון. היסטריה ולעג יציפו את לבי על שאמרת שניסית, אני אחשוב שלא ראית שאני מתחננת לאותה חמלה ועל כן לא הושטת אותה כלל אבל בתוך תוכי אני אני אדמיין שלא רק שראית, אלא המתנת. בחמלתך המתנת שאתייצב, שאנשום, התעסקת בעצמך בלבד, נתת לדברים לקרות לבד, סמכת עליי שאתמודד, אתה יודע שדברים עובדים לבד, אתה יודע מול מי עומד. אז בחרתי לבד. האוויר בריאות הפסיק להתמלא, לא יכלתי לנשום כבר מרוב צורך, נו כבר, תגיד כן!
לא הייתי צריכה חמלה, רק רגע קט להסדיר את הנשימה. הרי רק לפני רגע כיוונת סכין לגרוני, הכרחת אותי לומר, להגיד, לשכנע, לספר. ואולי בכלל לא הייתה זאת סכין? אולי תכשיט ענדת לי? אולי בכלל שטפת בעדינות עם מטלית את צווארי? לא אוכל לדעת כי לרגע לא עצרתי לבדוק ואתה לא היית כאן לשמוע, אני הרי מפחדת מראש.
המוות שלנו לא היה רחוק ואני לא יכלתי להסתכל. לא יכלתי לתת לך להיות הרוצח, אז היה שלום, חבר
