שזה גורם לי להיות מטומטמת.
אני הופכת לחלשה ומתמסרת ואין לי לאן לברוח. ממלכה וחזקה אני הופכת לנוזלית והלא שלי הוא רק מילולי והגוף כבר לקח מזמן פיקוד. אני כל כך שונאת את זה, מתי זה כן ומתי זה לא והאם בכלל ואולי... אני רק מתחננת שתפסיק אבל הירכיים מתפסקות וידיים חודרות ואני רק אומרת לא ולא והרגליים רק מתפסקות עוד וזה כל כך לא הוגן שהלא שלי הוא רק בפה ולא בגוף והגוף נפתח עוד ועוד ומבקש והפה רק מתחנן שתעריך, שתוקיר, שתוביל. אתה משתיק כבר את הדאגות ואני גומרת ובוכה ודמעות ואתה מחבק אותי ומודאג. "למה עשית את זה" אני אומרת, "לא רציתי אותך ככה! רציתי אותך מקדש אותי ומעריך ולקחת לי. אתה לקחת לי."
"תנשמי ילדה" אתה עונה ומחבק אותי חזק. "אני מבטיח, רק תאמרי ונחליט יחד, מה בל יעשה. ובינתיים, תנשמי." אני מתקפלת לכדור ומקבלת ממך מבט "אל תבכי, בבקשה, את מדהימה, היה דייט מדהים ואני פשוט נהנהממך, תראי לי שגם את נהנית, בבקשה, אני מאוד מבקש. אני מתרצה, החיוך מופיעה "אני כבר חוזר אלייך, נפגש עוד השבוע, אני מבטיח". מצפה.