26 שנה מלאו לה כשהיא הבינה שלא יכול להיות לה משהו אחר. חללים חללים מלאו לאט לאט את ראשה החכם ולקחו פיסות ממוחה הגדוש. היא פתחה עין בבוקר זה אבל רק אחת, את השנייה השאירה עצומה כמתעקשת לא להתעורר, הטלפון הנייד בידה, מחפשת הודעה ממנו אבל לא הייתה. במקומה רק הודעת אבל, שקיבלה מאמו:
"בצער רב ויגון אנו מודיעים על פטירתו של יואב גרוס, הנך מוזמנת להלוויתו שתתקיים מחר, בבית העלמין חולון, לאחריה תתבצע השבעה בבית הוריו".
ותחתיה הודעה- "לאה, אנא הגיעי, אני יודעת שאנחנו תמיד היינו חלוקות בדעותינו אך הוא היה רוצה שתהיי פה".
היא לא תלך, אמרה לעצמה בלב, אסור. הוא לא מרשה. עיניה פרצו בדמעות והעין הפתוחה נסגרה לה חזרה. דמעות איטיות ושקטות. כעס מלא את לבה, בלילה הקודם ביקש הוא שלא תגיע להלוויתו, ואמר ש"הוראות מפורטות ישלחו בהמשך". הדמעות נרגעו לרגע, היא התעוררה
א פנתה לטיגון החביתה. הפח נפתח והחביתה נזרקה. על השיש היה פתק קטן. "אל תאכלי עד שאומר לך". הרעב כרסם והוחלף בקפה, הצנצנת הוצאה והכפית הוציאה מתוכה פתק: "מצחיקה, גם לא לשתות". הצנצתנת נשמטה ונפלה על הרצפה והיא בעטה בה.
*********
הוחלט לעצור פה לבינתיים, יש כיוון?:)