אני עושה דברים קיצוניים, סף מוות. "נההה, לא נורא אם הוא יגיע, זה יהיה הזמן שלי, מה יהיה לפחד".
אבל אני מפחדת בטירוף. כל כך מפחדת שלא סיימתי דבר בחיי. אני מתחילה מלא דברים ומעולם לא הגעתי לפיק של הבנה בתחום מסויים. ומה אם אסיים לא בדרך שאני רוצה? מה אם לא אצליח לשלוט על קו הסיום?
ואני לא אצליח לשלוט בו. בכל תקופת צעירותי הרגשתי כל כך צריכה לשלוט בו. הצהרתי על דרכים מכובדות לי למות ("מוות במסלול מטוס נוסעים ופופקורן בהמתנה לדריסה"), ("כדורים באמבט"). אין לי רצון למות, וגם מעולם לא רציתי למות, אבל המוות פשוט מאתגר אותי. מה, זה הסוף? ומה? אין יותר? ואם הז הסוף, אז למה אי אפשר בדרך מגניבה? איזה פרס דרווין שווה. מה, לא מגיע לי להינות ממנו? למה?
אני כל כך חרדה מפניו. כל כך חרדה שאני רוצה לנהל איתו שיחה, להתנצל, לבקש הסבר. מיהשו פעם ניהל איתו שיחה? התייחס אליו כמו שמתייחסים לאלוהים? בשיחה בלב או בקול.
לו הייתי מדברת עם מוות, וודאי הייתי אומרת לו, שאעשה כל מה שהוא רוצה, כדי שלא יבקרני. אפילו למצוץ לו. אה הז לא עובד ככה? טובטוב, אז הייתי רק מבקשת ממנו, למות עם הישגים, כשלצדי אנשים שאוהבים. וגם אולי, שישים מסיכה, הלו קיטי או בטי בופ יעשו את העבודה. אולי את פניה של אמי, שארגיש נחמה וקצת לחוצה. אינני רוצה שיהיה לי מפחיד ברגע הזה. מוות, אנא, חמול אותי.
