את אדוני בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך. והיו הדברים האלה אשר אדוני מצווך היום, על לבבך ושיננת ודיברת בם, בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך. וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך וכתבת על מזוזות ביתך ובשערייך." - קריאת שמע, באינטרפרטציה.
אינני אדם תיאולוגי אך עם ההיכרות איתך, הצורך בלהיאחז בבריאה ובמוות גדל. אני יודעת שאולי אני סתם חושבת יותר מדי, או ייתכן ומעמיקה במה שאין בו עומק. אבל אני מרגישה שאתה בורא אותי וממית אותי באופן יומי.
המחשבות על חוסר השליטה במוות שלי בסופו של יום מביאות אותי כל הזמן לקשר את המוות אלייך. אל חוסר הבחירה, חוסר הברירה. זה לא שהמוות רע, או טוב, וגם חוסר השליטה פה הוא לא רע או טוב. אתה, אתה טוב. לא טוב פורמאלי, טוב של איכותיות. אתה פאקינג יודע. אתה יודע שאתה משחק את תפקיד מלאך המוות ויודע שאתה משחק את תפקיד מחייה המתים במשחק הזה שאתה יוצר ואתה כל כך נהנה מזה. "חומר גלם" קראת לי. גלם, כמו גולם, כמו היצורי חימר שנועדו לשרת. חסרי נשמה אבל בעלי פונקציונליות.
בריאה - זה מה שאתה מייצר בי. אני יודעת שזה מדליק אותך לשחק ביצירה. לרשום אדם. ולא רק לרשום אותו, לגרום לו לרשום את עצמו. וזה מדהים כמה דואלי המצב הזה, כמה קיצוני הוא ומנגד מחזיק בתוכו את כל קשת האפורים. אני רוצה להברא מחדש. להשאיר מאחור את כל הרעל שיצר את העכשיו. להיות אדם רציני יותר, מעונב יותר, איכותי יותר. אני רוצה להצליח לראות את ההומור בהכל ולהינות מהקשיים שמוצבים בדרכי ואתה מצליח לתת לי את זה. וזה קצת מרגיש כמו החוק של ניוטון, שכל אנרגיה שמופעלת על חפץ מסויים, מופעלת גם על הצד השני, וברור מאליו שההשפעה שלך גורמת לי להביא מהצד שלי. להפתח עוד.
--------------------------------*****------------------------------
אני רוצה למות. תיאורטית לפחות אני רוצה. מעשית אני אוהבת את החיים האלה. אני לא מצליחה לנשום בידיעה שאין לי בחירה.
"אין לי ברירה רק לעשות ככה
אין לי ברירה אני מצטער בשבילי
אין לי ברירה תמיד זה אני מולי
אין לי ברירה רק להיות איתי
בואי אלי מנגינה יקרה בואי אלי
אין לי ברירה או לבוא לבוש
או לבוא נקי
בואי אלי מנגינה יקרה בואי אלי, בואי אלי
ותכף נשן ואני יכול לשמור עלי יפה
לא צריך אף אחד."
אביתר בנאי, שהוא ללא ספק סוג של אל.
