זאת תקופה שאני רוצה שמישהו ייקח ממני את המ9תח לחדר בו אנעל, בלי רהיטים למעט מזרן קטן ליוגה או אולי טיפה רחב יותר, שלא ניתן להדליק בו את האור, חושך מוחלט כמו קבר, בלי הטלפון, בלי אוכל, קצת מים, מספיק כדי לא להתייבש. 48 שעות. זה כל מה שאני צריכה אני מעריכה.
להתמודד עם השדים שלי לבד, בלי חברה, בלי אהבה בלי מגע חיצוני. רק אני והשדים שלי. לא לברוח לבאנג'י, לא להשתכר או להסתמם, לא לפלרטט, לא לאכול, לא לנסות לטוס כשאסור, לא ללכת למצוץ לבחור, לא ליצור שומדבר חדש בראש הקטן והרץ הזה שלי, הכלים נגמרו ונשארו פה רק אני. רק אני הגוף והנפש שלי. והוא. זה שיושב מהצד השני ומשגיח ברגע זה, נותן לי לעבור את הנוירוזה הזאת כשהוא רק משגיח.
ואו אז אני אתחיל לרקוד. לרקוד ולשיר כנראה יהיו הדברים שבתחילה אעשה כדי לברוח מהדממה, ומכשגופי יתעייף מלרקוד והגרון שלי ייצרד מרוב שניסיתי לא לשמוע את מה שעובר שם בראש הקטן והיפה שלי, לא אוכל להסתכל בעיניי לראות עצמי במראה ולאהוב את בבואתי. אין בבואה, אין צל, אין משחק. וכאן, כאן תגיע היצירתיות. אבל היא תרדף, אני מאמינה. אני מאמינה שהיצירתיות שלי תהיה כלי מצויין לבריחה מעצמי.ץ אבל הרעיונות ייגמרו ולצדם כרגל רודפת רגל יגיעו השדים, בא-סינכרוניות הם יתחרו על השקט הנפשי שלי. כך יעברו ה5 שעות הראשונות עד שאתעייף, אוותר על השקט הנפשי. אני חושבת, שאת ה24 שעות הראשונות אעביר בויתור וכניעה לקולות האלה שבראש. הרעב יכאיב לי, הסחרחורות וצניחת הסוכר יגיעו, וכנראה שבאותו רגע של רעב חריף אני אלך לישון ולו רק כדי שהכל ייפסק, אסמם את ההכרה שלי בשינה.
השינה לא תהיה לי ערבה, בכל זאת, מזרן יוגה זה לא כזה נוח לשינה וכריות ושמיכה אין. ואני בטיפשותי ביקשתי שישאיר את המזגן דלוק. אני בטוחה שהחלומות לא יניחו את דעתי גם הם, בטח אעשה בהם מיליארד דברים שיסמנו לי "את אשמה", אתעורר עם השנאה הזאת ואחרי ריסט, לא מלא, של החרדות שלי. הבטן תקרקר ואני בטח אהיה חולה. אני אשאל אם הוא עדיין שם והוא לא יגיד לי בוקר טוב, ואני אבין שבכל זאת, אני לבד. פה כנראה יתחיל הבכי. אני חושבת שאולי גם קצת לפני השינה. בטח אחשוב לעצמי "איך לא דאגתי לטישיו". הזמן פשוט לא יעבור, בתכלס לא אדע מה השעה וייתכן שעליי להישאר כאן לעוד 1000000 שעות, כי עם השדים שלך, כל שעה זה כמו יממה שלמה, זה לא נגמר. אין פלא שהגיהינום הוא נצחי.
וזה ישתלם.
זה ישתלם כל כך לבקר בגהינום שבראש שלי, איפה שיש זונות, וברוני הימורים, ואלימות, וחדווה. אני מקווה לסלוח לעצמי בראש הקטן הזה שלי בתום ה48 שעות. על ה24 שעות האחרונות לא רציתי לדבר. אני לא יכולה לגעת בשדים שלי, לו יכלתי, לא הייתי רוצה להכנס לחדר כזה, וממילא ברור מאליו שכל המטרה של לעבור אותן היא כדי לצאת משם ולומר "בוקר טוב".
