כל החיים שלי התרכזו בנסיעה ההיא. איכשהו 26 שנים של בניית בחורה מילניאלית עם נטיות להרסנות והרגשת כשלון, אינטליגנציה רגשית גבוהה וחיוך אחד מודבק בצורה סתומה לפרצוף התרכזו לכדי ארבעה ימים של טיול ושהייה בבית שאליו הזמנתי את עצמי.אם מישהו היה אומר לי פעם שהחיים שלי יצטמצמו לארבעה ימים, הייתי אומרת לו שהוא דביל. שהחיים שלי הם רצף של חוויות. אבל איכשהו, כל פעם מגיעה חוויה שפשוט בה מתרכזות סך כל חוויותיי. ולא אומר שהארבעה ימים האלה היו מרגשים מכל חוויה אחרת משוגעת שעשיתי אבל באמת, מה חשבתי לעצמי כשהכנסתי את הרגל לאש?
אין הרבה אנשים שבאמת מכירים אותי, מזהים את הכשלנות שבה בורכתי בעזרת גדילה בסביבה רעילה. החיוך הסתום והזחוח עושה את שלו. והוא, זיהה הכל. שלושה ימים לקחו עד שהחלטתי, עוד ארבעה ימים עד שקניתי כרטיס והנה חודש אחרי הייתי בארץ זרה, בלי שקל בחשבון, בבית שאליו הזמנתי את עצמי. לא לקח הרבה כדי להזכיר לי כמה קל זה להקטין אותי לכדי אבק על שטיח. הזחיחות לא השתלמה.
לא הצלחתי עד כה להבין מה גרם לי להשאר בחוויה הזאת. בבקתה שבהרים, על סוסים ולידם, בכנסיות המפוארות או במסעדה הקטנה ההיא כשאכלנו ביחד ודיברנו בשקט. נשארתי קצת במסגד ההוא שהיה בנוי ממצבות של יהודים עם תקרות גבוהות ומגן דוד מעוטר בקצהו.
אני נוטה להאמין שזה כי לראשונה, מזה שנים, אני לא מרגישה בלתי נראית. זה מצחיק לחשוב, שאדם עם כל כך הרבה נוכחות כמו שלי, כזאת שקשה לפספס שהוא היה פה, מרגיש כל כך בלתי נראה. אני נשאלת לרצונותיי, מובלת להצלחתם, הכשלנות המפוארת מתחלפת במטרות קטנות שנאמר לי שכדאי להציב ויש לי למי ללחוש. לו יכלתי, השטיח ההוא היה הופך לבייתי. הייתי לוחשת לתוכו את כל חלומותיי ובוחרת להתפזר לתוכו. כמו אבק.
