עבר חצי חודש ואני רואה שאתה מתרכך מעט והקול שלך פשוט נעים לשמיעה. בנוסף, הידיעה שאני אוחלף בקלות במישהי אחרת כמו שאתה יכול להיות מוחלף בקלות מרגשת מאוד. רק בשביל האפשרות הזאת כל הזמן להשקיע, בכדי ששני הצדדים ירגישו שווים להשקעה, שווה להיות בסביבה.
אני כותבת את הפוסט הזה באיחור. איחור של כשעתיים עד הדד ליין שהצבתי לעצמי. הרבה זמן שלא איחרתי לשום מקום. זאת פעם ראשונה שלא קיימתי את השגרה שלי בזמן מאז שהחלתי אותה על חיי.
מעטות הפעמים שאני כל כך נהנית מהיום שלי שמגיע מצב שזה אפילו מבטל את השגרה שלי כדי לפנות זמן למשהו טוב יותר, ועם זאת, אני מקווה שאצליח להבא לא לאבד את הריכוז ולעמוד על החזרתיות. סיפוק מעבודה, זה מה שחוויתי היום וזה מדהים.
עד כה כתבתי על גבולות רגשיים, אני חושבת שהגיע הזמן שאדבר מעט על הגבולות הפיזיים שלי.
אין דבר שקשה לי יותר מלהציב גבולות כלפיי הגוף שלי. נפגעי טראומה רבים מוצאים את עצמם בשמיכות כובד כדי למצוא את גבולות הגוף שלהם, להפסיק להתפזר. תקופה הסתובבתי אפילו במחוך מאוד מאוד צמוד כדי להרגיש כל הזמן משהו צמוד לגוף שלי. אני לא יודעת מה יכול להסב לי נזק ברמה הזאת, שהוא צריך להיות גבול, או מה מטרגר. אני חושבת שזה עניין של קרבה ואמון ובאופן כללי אני חושבת שחוץ ממוות, אני מוכנה לדי הרבה כל עוד זה מקדם אותי, את הפרטנר שלי ואותנו. זה קשה לי יותר לחשוב על הגוף שלי כמורפי מאשר על הנפש שלי, וזה מוזר, כי לנפש שלי יש גבולות, כמעט מוחשיים, אבל עם הגוף שלי אני מרגישה חסרת צורה.
גבול 15
לחץ על מפרקים, ללא תלות בסיטואציה, זה תמיד רלוונטי לי. כל מפרק לעצמו.