אני מודאגת. אני צופה בדפוסי הדרדרות שלי.
חזרתי הבוקר ב7 בבוקר מעוד מיטה שלא הייתה טובה לי ועוד ידעתי מראש שיהיה לי רע. מצד אחד די רגוע לי, אני מתמודדת עם הכל יפה, מפתחת קשרים חדשים וזרקתי קשרים ישנים ורעילים לפח, החדר שלי בופבוף נקי ברובו וגם אני שזה הצלחה כשלעצמה, אני כותבת המון למחברות שלי מה שמצביע על סדר מחשבתי וגם גורם לו, ואני נהנית כבר לבחור את הזמן המת שלי. ומצד שני אנימתחילה להדרדר. זה מעניין, פעם לא יכלתי לצפות בנפילות האלה, הן היו פשוט קורות וכאן אני עושה בחירות ואומרת "הנה, כאן את עושה הרס עצמי". את הבלוג הפסקתי לעדכן ברציפות ואני לא מצליחה לשמור על גבולות.
אני מתגעגעת לרצף ההצלחות הקטן שלי, הייתי בעלייה ואני לא רואה מה אני יכולה להוסיף כדי להוסיף עלייה. להיות בתנועה מתמדת במקום בתנודה מתמדת. ומרגע שהפסיקה התנועה ברצף הצלחות, זה קשה יותר לשמור על שגרה.
אני חושבת שהבעיה הגדולה היא -לא ר'מתי את הגבולות שכתבתי בצד, זה לא מאפשר לי לסכור אותם ולחיות לפיהם. לפנות זמן לעקרונות שלי ולמה שעושה לי טוב.
משלימה על יומיים.
גבול 18
אם אמרתי שלא טוב, זה לא טוב, אני לא רוצה שימתחו את חוסר הנעימות שלי ויגידו "עוד רגע"
אתמול שמתי לב במהלך הקשירה שלי שאני לא מצליחה לבקש כמו שצריך שישחררו אותי. היכולת שלי להציב גבול במצב חסר אונים מטשטשת. הקול נשבר והפחד לא להצליח קצת הורס לי את החוויה. אני חושבת שאפסיק להקשר לזמן מה. לפחות עד שאדע יותר טוב מה הגבולות שלי, שלא איאלץ לעצור באמצע על משהו שאני לא יודעת איך מרגיש שלי והאם אני בסדר איתט.
גבול 19
זהו גבול שלי כבר בשבילי, האונסת הראשית של עצמי.
תקשיבי לאינטואיציה שלך, את תמיד צודקת. אם הוא לא מתאים, או אם זה לא מתאים, אז לא. אין צורך להשתכנע אפילו.
