לו רק ידעת כמה הציפייה הורגת אותי.
להיות תלויה ככה בין שמים וארץ זה קשה. אני קצת מרגישה כמו בחבלים רק כואב יותר, נרמסת יותר.
אני יודעת שחלק מזה זה כדי לקחת זמן לעצמך, להיות בבטחון שלך, אבל אני בטוחה שחלק מזה זה המתק שפתיים בידיעה שאני מתאפקת, נושמת לכאב שלי. אני מאוד רוצה שיפסיק לצרוב לי בלב בציפייה למילים שלך, שבקלות יכולות לרמוס אותי ולהשאיר אותי ללא כלום, ומנגד לגרום לאופוריה, מספיק חזקה בשביל להצטרך אפטר קייר אחרי זה. אני לא יודעת איך נתתי לזה לקרות- להיות תלויה בהחלטה של מישהו אחר על המצב הזה. להיות קשורה בלי חבלים זה כאב ממש עצום בשבילי, ואני יודעת שאולי זה החסד האחרון שתעניק לי - הציפייה.
ציפייה כזאת חזקה מעולם לא הייתה לי. לא ציפיתי ככה לתוצאות אליפות הארץ בנגינה, לא ציפיתי ככה לתוצאות מבחנים, לא ציפיתי ליום הולדת שלי או של מישהו אחר, לימי שנה, להכרת בן זוג מושלם. מעולם לא ציפיתי ככה. אפילו לא ציפיתי להכרה בהצלחות שלי. ועם זאת כאן כל הציפייה, כל הפחד מאכזבה, כל הרגשת ההחמצה מתנקזות לתקופה, בתקווה קצרה, של ציפייה לתשובה. נותר לי רק לבקש, שזה יקרה בהקדם, הציפייה לתגובתך וההרגשה הזאת, שאינני ברשות עצמי כרגע, מונעות ממני להסתכל קדימה, אני כל הזמן בעכשיו ולא מצליחה לגרד מילימטר של הסתכלות קדימה.
אולי אני לא יודעת מה זה אהבה, אבל איתך הכל היה די ברור. פה אני רוצה להיות.