לפני 3 שנים. 24 באוקטובר 2021 בשעה 11:32
זה לא שאני כבר לא בכיינית
זה גם לא שלא כואב לי יותר
ובכלל, בטוח שלא "אני בכלל לא צריכה אף אחד"
הלב שלי פשוט נשאר לבד, חסר אמונה וציניקן.
ככה, עם הזמן, הוא פשוט לאט לאט עוטה על עצמו שריון שעשוי ממיליארד אכזבות, והשריון כבד לו אז הוא נלחם לאט.
הלב שלי כל כך עייף, שהספה כבר קיבלה את צורת ישבנו, והוא ממתין שמישהו יבוא ויוריד ממנו קשקש קשקש של שריון והפעם, זה לא יהיה כדי לא לקחת אחריות על האושר שלו, אלא כדי פעם אחת למצוא ממי לא להתאכזב.
