בבוא העת, לפני שיניב ימות על כסאו של רופא השיניים, מהבעתה ולא מרשלנות, הוא ייזכר בי.
רגע קט לפני שנשמתו תפרח ותעמוד מעל גופתו מלאת החורים בשיניים, תמונה גדולה שלי תעלה, עירומה וחייכנית, לנגד רוחו והוא יגדף בקול אך ללא תנועת חלל הפה.
הוא יגדף את זה שמעולם לא היה מספיק חזק כדי לנשום עמוק ולפרק הכל לגורמים. הוא יגדף אותי על שנלחמתי בו כל הזמן, הוא יגדף את ההורים על שלא אמרו לו שאני העתיד שלו שעכשיו כבר לא יהיה קיים, הוא יגדף אותי על שלא הקשיב לי כשאמרתי לו לקחת כדור הרגעה לפני הרופא שיניים, הוא יגדף את האקסית על שלא עשתה לו ילדים.
כל זה לא יהיה כלום כמו הכעס שהוא ירגיש על שלא אהב אותי מספיק. התמונה שלי אוספת את שדיי מול עיניו מסובבת חצי גב ומוסיפה מבט מפלרטט מוכר וחם תהיה הנסיבות שלו לוותר על המלחמה במוות.
יניב בחר למות. הבעתה שלו מכמות הכוח שעליו להשקיע כדי לאהוב אותי, קצת דומה לבעתה של תינוק כשהוא שומע את הקול של אמא אבל אבא מרים אותו על הידיים. יש משהו מאוד מטריף ואפילו קצת סקסי בבעתה של אדם שבוחר למות רק כדי להפסיק לאהוב. יש גם משהו מאוד כואב.
יניב בחר להרוג אותנו במוות שלו. זה לא מפתיע, כמה כבר אפשר להלחם...