ככל ששהטראומה שלי גדלה ככה אני מוצא את עצמי יותר נכנס למצב מקובע, למצב שבא לי להיות תינוק ולשכוח מכל צרות החיים אפילו אם זה לשעה שעתיים או יום שלם. מוצא בזה משהו משחרר ששזרים לא יבינו, לצערי נלווה רגשש נוסף של חוסר אונים ואין לי כל כך עזרה בלהכיל את זה כי זה מתפתח לבושה שמשהו לא בסדר איתי שאני כל כך חריג שאף אחת לא תרצה אותי כמוני שאני למרות שאני לומד להשלים עם זה שזה חלק ממני ולא יעזור לי כמה אלחם בזה. מכוון את עצמי לעבור שליטה תחת מישהי עם יד רכה ומכילה שתתקן ותחנך לאיך שרואה לנכון אבל שגם תזהה שטיטולים זה מה שעושה לי טוב וכן זה מוזר אבל זה חלק ממני וזזה מפצה על המון...
כבר אין לי חברות או תקשורת בריאה עם אנשים חברים ומשפחה, אני בונה את עצמי מחדש מאובדן זהות ובגלל זה בחרתי לחיות מחדש בצורה מחודשת.
רק שכואב לי עם הבדידות הזו ועל זה כבר קשה לי לששלוט