הסוד הקטן שלנו

הלב שלי נפתח מחדש,

לקח לו שבעה חודשים להתחיל לאותת לי סימני רעב.

איזה מסע זה להקשיב לו, להבין מה הוא אומר לי.

קשה לי לבטוח באחרים, אבל בעיקר קשה לי לבטוח בעצמי.

אני עובדת כל כך קשה לתקן כל הזמן, מערערת על כל החלטה וכל מחשבה.

אני מסרבת להיות הדפוסים הדפוקים שהחיים שלי הביאו על עצמם, אני מסרבת להיות סך כל השריטות.

זאת לא פחות מאומנות להצליח לנווט בין להנות ולהגשים את הרצונות והצרכים שלי לבין לא ליפול לקצוות, למקומות שזה כבר רע.

המלחמה הכי גדולה ומפחידה שלי ביחסים היא האיזון בין להשאב פנימה עד כדי איבוד מוחלט של עצמי לבין נפרדות בריאה ששומרת עלי.

אז זה מסע מעניין, ומפרך ומלמד וארוך.

לשים גבולות.

לחתוך מה שלא עושה לי טוב.

למשוך לאט לאט את מה שכן.

להנות מהדרך.

העברנו כמה משפטים אתמול,

והיום דממה.

אני יודעת שאתה מלא באגו, או חוסר ביטחון, מחכה שאכתוב לך.

אני מחזיקה את עצמי שלא.

יש בי משהו שנמשך אלייך באופן בלתי רצוני כמעט מהרגע הראשון ואני מנסה לא להקשיב לקול הזה.

בסופו של דבר איכזבת אותי פעם אחר פעם,

בסופו של דבר אתה לא בא בריא לי ואנחנו לא מתאימים כנראה בכל מיני דברים.

אבל משהו בי רוצה אותך כל כך וקשה לי להתנגד.

אני נשכבת במיטה והיא מלאה בבושם שלך,

אני מתחרמנת מהריח ומאוננת במחשבה עלייך.

אני קמה בבוקר ומסניפה את החולצה שהשארת פה בטעות או שאולי לא.

לא טוב להשאיר את הפתח הזה, 

בשניה אני נופלת חזרה אלייך.

וגם לא ממש רוצה לכתוב לך שדיי, זה לא הולך.

איך אני נקשרת מהר,

הלב שלי עצוב ,

מסרב לוותר כמו תמיד.

היה כיף,

דיברנו ושכבנו,

ואז הוא מתלבש,

ואז נשכב לידי שוב לעוד קצת,

ואז אני נוגעת לו בזין,

ואז הוא הולך.

לא הבנתיייייייייייייי, 

ביזבזתי עליו חמישי מאד מאד חרמנית ולא מסופקת,

באת לזיין אותי וללכת,

בלי כירבול ולישון,

בלי סקס נוסף,

אפילו בלי ליקוקים ומיזמזים נוספים.

אולי אני צריכה לציין את זה באפליקציית הכרויות או משהו.

נשארתי חרמנית עם ריח בושם גברי במיטה ובא לי לשלוח ער? לכל מי שאני מכירה, ובא לי להתנפל על המקרר, בא לי זיונים כל הלילה, בא לי אהבה, בא לי להרגיש חזק כמו שאני אוהבת.

לא רוצה ולא יכולה לישון עכשיו.

אני במסע בארץ אחרת,

חולפות בי אלפי מחשבות תוך שאני צופה בחלון האוטובוס מקרין לי נופים זרים.

קור אירופאי ועצים עירומים מכניסים אותי לאוירה אחרת, המוזיקה באוזניות והמח שלי במוד מטיטיבי רחוק מכל מה שקיים.

אני בוהה וחושבת עלייך בארץ אחרת, תוהה אם גם אתה חווית אותי שם איתך כמו שקורה לי עכשיו.

עוברים בי אנשים, זיכרונות ישנים, תהיות עתידיות, עירפול כללי נעים ובלתי מוכר.

בין האנשים והזיכרונות גם אתה קיים, אתה אחד מבני הזוג שלי, רק שכל ההוויה שלך היא עבר.

חקוק עמוק בגזע המח שלי, זיכרונות שלנו יחד, שלך, של שירים, של רגעים, של פנטזיות, של עתיד שנגדע.

אני לפעמים כל כך איתך ואתה אפילו לא יודע, לפעמים הרוח שלך מבלה איתי, צוחקת, בוכה נוכחת.

לפעמים הייתי רוצה לזמן אותך פה להחזיק את היד שלי, להמשיך במסע משותף שקיוויתי שיהיה החיים שלנו, וכל הזמן וכל הריפוי וכל הכאב שעבר לא קיים לרגע אחד קטן.

לרגע אחד קטן אתה פה איתי, דימיון חופשי.

אבל אתה רוח, אתה מת, אתה עוד אדם אחד שהיה חלק ממני, אתה חלק שנשלף ממני ברגעים לא צפויים, בשמחה, בכאב, באינטימיות, אתה פתאום צץ ללא שליטה וחוזר להיות אבק.

אתה רק הדמעות שלי זולגות,

אתה חלק מהחיים הקודמים שלי,

אתה אש שנשרפת,

אתה זיכרון,

אתה האהבה הישנה,

אתה שיברון לב נוסף,

אתה אכזבה ענקית,

אתה מת.

אז אחרי תקופה ארוכה של לבד משהו נפתח בי,

ואני בנאדם של קצוות ועל כן...

מצאתי את עצמי יוצאת עם 3 גברים הורסים,

יש לי עוד איזה אחד שישאר וירטואלי,

ועוד איזה 2 ידידים עם הטבות על הולד.

בתור בנאדם שאין לו זמן לכלום כמעט, אני לא רואה איך זה יחזיק מעמד.

אבל איכשהו, אני מגלה שהחרמנות שלי זה הכח הכי חזק בעולם, ולפעמים גם עשרה גברים לא יספקו אותי, לפעמים אני פשוט לא שובעת.

עד השיבלול הבא.

אני מסיימת ערב כייפי,

היה ברור מה הולך לקרות פה,

התמגנטתי לגבר הזה מהרגע הראשון בקטע בלתי רצוני,

הוא חתיך ועשיר וחתולי וקצת בלתי מושג,

אבל הוא גרוש ומונגמי מידי,

הוא סקסי בטירוף והבטיח להצמיד אותי לקיר ולזיין אותי בפראות.

כל כך רציתי לתת למישהו להכנס פנימה,

רציתי שזה יהיה הוא.

מהרגע שראיתי אותו רק רציתי לקפוץ עליו אבל הייתי ילדה טובה וחיכיתי בסבלנות שהוא יעשה את המוב הראשון.

נתתי לו לזיין אותי בלי קונדום והצטערתי על זה תוך כדי, חלשה מידי מכדי לעצור.

ובסוף נרדמו מחובקים, מה שלא קרה לי כל כך הרבה זמן, אני לא נרדמת ככה, אני תמיד מודעת מידי.

ומתוך ההרפיה הזאת התעוררתי לגבר שמתלבש והולך.

ושוב נשבר לי קצת הלב,

ילדה תמימה שכמותי.

אני מאד...

רגע אני מאד שמחה ויום אחרי אני מאד עצובה,

אני מאד חופרת או מאד שותקת,

מאד חולקת או מאד נסגרת,

מאד מפוזרת,

מאד בעלת כוונות טובות,

מאד יצירתית,

מאד מתוסבכת,

מאד חרמנית,

מאד מיואשת,

מאד לבד,

מאד חזקה ועצמאית,

מאד מצליחה,

מאד מסתדרת,

מאד צריכה שישתלטו עלי.

צריכה, כן, זאת נראית לי מילה נכונה,

זה לא ממש רצון, הגוף שלי דיי זועק את זה.

זה מדהים איך הגוף שולט בי, בנו.

גברים אני סופר ממליצה לכם לחקור קצת את הסייקל הנשי, ובכלל את הפיזיולוגיה שלנו, זה רק יגרום לנו להעריך אתכם יותר.

כל חודש זה כמו שנה שלמה,

יש שבוע של חורף שאת רק רוצה להשתבלל ולהעלם מהעולם, אף אחד לא מעניין אותך במיוחד, זה הצורך להכנס למערה.

יש שבוע שהכל בוער, האנרגיות גבוהות ושורפות, רעב לטרוף בלי הכרה, אנרגיה זיכרית הרסנית.

ויש שבוע שאת הפאם פאטל הכי פתיינית, הכוס שלך שר לעוברים ושבים ואת מרגישה שכולם העולם הזה נתון לכישוף שלך, את מקרבת אותם לרגליים שלך במשחק וקסם שאי אפשר לעמוד בו, פתיינית ורטובה רוצה להכניס אותם לתוך הגוף שלך.

אני יכולה לספור על כף ידי את מספר הפעמים שישנתי עם מישהו בחצי שנה האחרונה,

האמת שאני ממש בטוב עם זה ואוהבת להתפרש על המיטה שלי או להתכדרר עם מיליון כריות מכל צד.

אני אוהבת שאף אחד לא נושם עלי, או נוחר עלי, או מפליץ עלי, או מזיע לי על המצעים.

לחשוב על לישון עם מישהו לא נח לי.

ובכל זאת יש משהו קסום בלישון עם הויקינג שלי, 

זה נדיר אבל כשזה קורה זה כאילו אני מקבלת מנת אהבה משולשת שמזינה אותי לשבוע לפחות.

הוא מכרבל אותי כל כל חזק וצמוד אליו, מכניס את הרגל שלו בין הרגליים שלי כאילו מכניע אותי אותי מתוך שינה ומוודא שלא אברח.

אבל מה שאפילו יותר נעים,

זה להתעורר באמצע הלילה כשהזין שלו חודר אלי בלי מילים ובלי הכנה, זה זיון שונה כל כך. וזה לא משנה כמה פעמים הזדיינו כל הלילה כמה שעות לפני.

זה התחושה שמחרמנת אותי בקטע אחר להיות כלי שימוש לפי החרמנות שלו, שיבעל אותי בלי מילים.

ואז בבוקר כשאני עומדת לצאת מהמיטה הוא מושך את הראש שלי לכיוון המפשעה שלו ואני מוצצת לו עד שהוא מזריע לי את הגרון.

הוא לא פותח את העיניים אפילו, נותן לי נשיקה וחוזר לישון ואני הולכת לעבודה מלאה בכל הנוזלים והאהבה הזאת. מאושרת.

זה יכול להיות מדהים,

וזה מקרב כל כך,

וזה כואב,

וזה הכי נעים שיש,

מושלם.

אבל אז מגיע הדרופ,

ואז אני נבהלת,

ואז פתאום אני צריכה מלא מלא מלא אישור וביטחון,

ואז אני הורסת,

לנו,

לעצמי.

כל הילדה יוצאת לי,

והיא שבורה,

היא מפחדת,

היא לא הגיונית לפעמים,

קשה לי להבין אותה, את עצמי.

לכי תסבירי את זה החוצה.