הסוד הקטן שלנו

אמרתי שלא מתחשק לי ושאני גם ככה לא פנויה ללכת לסין, אבל האמת היא שאני מאד מתגעגעת ורוצה.

היה לי פרטנר מושלם והיו לנו חוויות מדהימות שם, כל מסיבה הוא רכש לנו כרטיסים ודאג לכל מה שצריך שארגיש הכי בנוח כדי להיות משוחררת וחסרת עכבות, אבל הקשר נותק וללכת לבד זה פשוט לא אותו דבר.

אני לא יכולה לדמיין מישהו אחר להתלוות אליו, וכשאני חושבת על הסין אני חושבת עליו וזה עוד כואב ועצוב.

הויקינג שלי בחר לחסום אותי, אני לא יודעת מה איתו וברור לי שהמורכבות שלנו לא הייתה נפתרת לעולם אבל הוא היה חלק משמעותי מחיי זמן רב ואני כנראה לא אפסיק להתגעגע שנים קדימה.

מעטות הפעמים שהלכתי ללא פרטנר, אחת הסתיימה בדרך מלחיצה, אבל מסקרן ומעט מפחיד לפגוש את עצמי שם לבד שוב.

ואולי אפגוש אותו שם, כנראה, ואני גם רוצה וגם מפחדת וגם יודעת שלא כדאי.

הרשתי לעצמי להפגש אינטנסיבית עם האקס במסגרת המלחמה,

לא באנו לפה לסבול ומלחמות לא מכבות לי את הליבידו.

גם ככה הוא מתוק וחתיך בצורה מפגרת ויש לו זין שאני אוהבת יותר מכל אישיות אחרת.

ועכשיו חוזרים לשגרה? איכשהו זה יקרה כנראה. 

אני מרגישה שזה שוב ושוב להפרד ולהתרחק ולכאוב ועדיין הייתי בוחרת בזה.

אבל יש ריק שהכפיל את עצמו עכשיו.

יש בדידות עמוקה יותר.

הרבה חלקים בי לא רוצים (וגם לא מאמינים) שזה באמת מסתיים, זאת האמת.

אני לא רוצה כרגע שום וורסיה של החיים שלי, אני רוצה להתגבר על הכל. על כולם. להפסיק לכאוב ולהתגעגע ולהתבלבל.

הייתה לי שלווה לרגע בלבד שלי וזה היה כל כך זמני.

חזלש.

אהבות לא מתות, הן רק מתחלפות

אלה שכותבות משפט כללי, על יום חמישי או שישי או שבת, או איזה שטות של יום חול ותמונה- יעני לא מתאמצת שלהן, בזוויות הכי מחמיאה שיכלו לקבל אחרי ארבעת אלפים סלפיז ושריר שנתפס להן מהמאמץ.

אלה שמספרים על הסקס המעולה שלהם, על הזין הגדול, הפימפומים, על הכוס הנעים, השדיים הזקורות, על הביצועים והתאוות.

אלה שמפרסמים תמונה ערוכה חצי מצוירת AI זול וטקסט גנרי על אהבה/חיים/פילוסופיה בשקל בקבוצת פייסבוק רנדומלית.

אלה שמציגות את עצמן עם תמונה שלא משאירה מקום לדימיון בתמימות ואגביות.

אלה שמספרים על מסע החיים והסנטר החזק שלהם.

כולנו בודדים ופתטים, כל אחד בדרכו, ורואים לכם את זה בין השורות זה זועק צומי כמו שלט ניאוני זול בתחנה מרכזית. דופליקציות של עולב. 

גם אני העלתי סלפי רבע עירום בקבוצה כזאת או אחרת ברגעים שרציתי אהבה או לפחות קצת יחס.

כמה קל לקבל את הכלום הזה. להשיג רגע של דופמין זול.

להשאיר את ההתכתבות הזאת שלא תוביל לשום מקום שאת באמת רוצה,

רק כדי שלא יהיה כל כך חשוך?

לרגע, להסיח את דעתנו.

להשיג את מבוקשנו.

לקבל, לזיין, לכבוש, להתדפמן. 

אני מאוהבת בגבר מסדרת טלויזיה.

אני יכולה לישון ולא נרדמת.

אני לא בטוחה איזה יום היום.

פעם אחרונה שכתבתי פה היה מזמן, גם אז הייתה מלחמה.

עדיין חרמנית.

עדיין נגעלת מרוב מה שקורה פה.

מלחמה זה פאקינג בודד,

ובנוסף החרמנות הכללית מומרת בחרמנות על סטרואידים,

צורך בויסות שלא מגיע בשום צורה שונה.

ומה בפועל?

מאבדת תחושה בדגדגן כבר,

אבל לא מצליחה לסבול שום גבר.

גם לא ישנה,

וכשכן אף זין לא מעיר אותי בבוקר.

פשוט חבל.

הלב שלי נפתח מחדש,

לקח לו שבעה חודשים להתחיל לאותת לי סימני רעב.

איזה מסע זה להקשיב לו, להבין מה הוא אומר לי.

קשה לי לבטוח באחרים, אבל בעיקר קשה לי לבטוח בעצמי.

אני עובדת כל כך קשה לתקן כל הזמן, מערערת על כל החלטה וכל מחשבה.

אני מסרבת להיות הדפוסים הדפוקים שהחיים שלי הביאו על עצמם, אני מסרבת להיות סך כל השריטות.

זאת לא פחות מאומנות להצליח לנווט בין להנות ולהגשים את הרצונות והצרכים שלי לבין לא ליפול לקצוות, למקומות שזה כבר רע.

המלחמה הכי גדולה ומפחידה שלי ביחסים היא האיזון בין להשאב פנימה עד כדי איבוד מוחלט של עצמי לבין נפרדות בריאה ששומרת עלי.

אז זה מסע מעניין, ומפרך ומלמד וארוך.

לשים גבולות.

לחתוך מה שלא עושה לי טוב.

למשוך לאט לאט את מה שכן.

להנות מהדרך.

העברנו כמה משפטים אתמול,

והיום דממה.

אני יודעת שאתה מלא באגו, או חוסר ביטחון, מחכה שאכתוב לך.

אני מחזיקה את עצמי שלא.

יש בי משהו שנמשך אלייך באופן בלתי רצוני כמעט מהרגע הראשון ואני מנסה לא להקשיב לקול הזה.

בסופו של דבר איכזבת אותי פעם אחר פעם,

בסופו של דבר אתה לא בא בריא לי ואנחנו לא מתאימים כנראה בכל מיני דברים.

אבל משהו בי רוצה אותך כל כך וקשה לי להתנגד.

אני נשכבת במיטה והיא מלאה בבושם שלך,

אני מתחרמנת מהריח ומאוננת במחשבה עלייך.

אני קמה בבוקר ומסניפה את החולצה שהשארת פה בטעות או שאולי לא.

לא טוב להשאיר את הפתח הזה, 

בשניה אני נופלת חזרה אלייך.

וגם לא ממש רוצה לכתוב לך שדיי, זה לא הולך.

איך אני נקשרת מהר,

הלב שלי עצוב ,

מסרב לוותר כמו תמיד.

היה כיף,

דיברנו ושכבנו,

ואז הוא מתלבש,

ואז נשכב לידי שוב לעוד קצת,

ואז אני נוגעת לו בזין,

ואז הוא הולך.

לא הבנתיייייייייייייי, 

ביזבזתי עליו חמישי מאד מאד חרמנית ולא מסופקת,

באת לזיין אותי וללכת,

בלי כירבול ולישון,

בלי סקס נוסף,

אפילו בלי ליקוקים ומיזמזים נוספים.

אולי אני צריכה לציין את זה באפליקציית הכרויות או משהו.

נשארתי חרמנית עם ריח בושם גברי במיטה ובא לי לשלוח ער? לכל מי שאני מכירה, ובא לי להתנפל על המקרר, בא לי זיונים כל הלילה, בא לי אהבה, בא לי להרגיש חזק כמו שאני אוהבת.

לא רוצה ולא יכולה לישון עכשיו.

אני במסע בארץ אחרת,

חולפות בי אלפי מחשבות תוך שאני צופה בחלון האוטובוס מקרין לי נופים זרים.

קור אירופאי ועצים עירומים מכניסים אותי לאוירה אחרת, המוזיקה באוזניות והמח שלי במוד מטיטיבי רחוק מכל מה שקיים.

אני בוהה וחושבת עלייך בארץ אחרת, תוהה אם גם אתה חווית אותי שם איתך כמו שקורה לי עכשיו.

עוברים בי אנשים, זיכרונות ישנים, תהיות עתידיות, עירפול כללי נעים ובלתי מוכר.

בין האנשים והזיכרונות גם אתה קיים, אתה אחד מבני הזוג שלי, רק שכל ההוויה שלך היא עבר.

חקוק עמוק בגזע המח שלי, זיכרונות שלנו יחד, שלך, של שירים, של רגעים, של פנטזיות, של עתיד שנגדע.

אני לפעמים כל כך איתך ואתה אפילו לא יודע, לפעמים הרוח שלך מבלה איתי, צוחקת, בוכה נוכחת.

לפעמים הייתי רוצה לזמן אותך פה להחזיק את היד שלי, להמשיך במסע משותף שקיוויתי שיהיה החיים שלנו, וכל הזמן וכל הריפוי וכל הכאב שעבר לא קיים לרגע אחד קטן.

לרגע אחד קטן אתה פה איתי, דימיון חופשי.

אבל אתה רוח, אתה מת, אתה עוד אדם אחד שהיה חלק ממני, אתה חלק שנשלף ממני ברגעים לא צפויים, בשמחה, בכאב, באינטימיות, אתה פתאום צץ ללא שליטה וחוזר להיות אבק.

אתה רק הדמעות שלי זולגות,

אתה חלק מהחיים הקודמים שלי,

אתה אש שנשרפת,

אתה זיכרון,

אתה האהבה הישנה,

אתה שיברון לב נוסף,

אתה אכזבה ענקית,

אתה מת.