הסוד הקטן שלנו

עמוק עמוק בנבכי הארון קיר,

מוחבאת לה קופסת קרטון.

בתוך הקופסא, מגולגל בניילון,

לן לו שאקיל,

שאקיל הגדול.

שאקיל מיוחד,

מלא נוכחות,

הוא כבד,

הוא יגרום לנכות!

שאקיל יושב בארון ומחכה,

הוא מחכה לימים שאהיה מוכנה להכיל אותו,

הוא מפלצתי ומפלח אותי לשתיים,

הוא הוא מוציא ממני מלא מיץ ומלא מים.

שאקיל מרחיב אותי כמו ששום דבר ואף אחד אחר לא יכול.

לשאקיל יש ללא ספק את הכי גדול.

ועל הזכוכית הכה כבדה הזאת אני נוזלת ונוזלת,

וזה כואב ונעים ומוזר.

שאקיל הוא השחור,

הוא הזר.