הסוד הקטן שלנו

איזה גשם מוזר, איזה עולם מטורף.

איזה מן גשם ראשון חצוף ובלתי ניתן להתעלמות.

הגשם הזה כאילו הזכיר לי שאני בודדה,

איך גשם עושה את זה?

מה הקשר בין הגשם ללב שלי?

ולמה הוא כואב פתאום?

ואיפה המקום הזה שנהגתי להניח את הראש?

איפה המקום שהנחתי את כל האיברים והחושים ואת העצמי הגדול והמפוזר שהיא אני ויכלתי פשוט להרפות?

ואיך הזמן עובר כאילו מהר וגם לאט בו זמנית?

ומה אני רוצה בכלל?

וממש טוב שאני לוקחת את הזמן ולא רצה,

אבל פאק איט אף אחד לא מספיק מעניין אותי,

שומדבר לא מספיק מרגש אותי,

אני רוצה קירבה ומגע וגם לא רוצה אף אחד כמעט.

והחיים בווליום גבוה ואני כל הזמן בתזוזה,

ועדיין כאילו אין לי כלום,

אבל גם קצת יש לי הכל? 

ועכשיו קיץ עדיין, והדבר שהכי חסר לי בעולם זה להתכרבל, ועוד מעט כבר יהיה קריר וגשום באמת ואני יהיה אפילו יותר לבד,

אה הבנתי.