האהבה שלנו הייתה צבועה בגוון מיוחד,
אחד כזה שלא ידעתי מעולם כמה הייתי צריכה,
אחד כזה שהוא מעולם לא סיפק לפני.
הוא היה קשוב ושמר עלי תמיד, גם מעצמי לפעמים.
בהתחלה הייתי מגיעה אליו בימים של משמרת ערב ונכנסת לבית של בישולים ונינוחות, הקאזה.
הוא היא פותח לי את הדלת עם הסינר המגוחך שלו בנשיקה וחיבוק, לוקח ממני את התיק, מכניס לי כוס יין ליד ומגיש לי אוכל.
אחרי זה עברנו למתכונת חוץ,
הוא היה אוסף אותי מהעבודה ומביא איתו בקבוק יין שנסענו אלי, או סוגר לנו מסעדה שבחר מראש.
וכשסופש היה מגיע ואני נכנסת לפינות של חוסר החלטיות כמו שקורה לי, הוא נותן לי להחליט לא להחליט בלי ללחוץ עלי או להתעצבן, הוא פורש בפני אפשרויות ואנחנו זורמים יחד מאושרים ממה שלא עשינו או פיספסנו.
הוא נתן לי כל כך הרבה,
במחשבה, בעשיה, במתנות שאני אוהבת.
וזה מילא לי את כל האויר שבעולם בריאות הקטנות שלי.
היה לי דדי,
אחד יחיד ומיוחד,
והיום אפילו שאנחנו כבר לא, הוא עדיין בודק איתי כל אזעקה.
והוא היה זה שידעתי שאוכל להתקשר אליו כשהעולם היה גדול ומפחיד לרגע ונבהלתי נורא בשתיים בבוקר.
תודה 💓
אני כל כך מתגעגעת.
וכן זה רפרנס לסטונס,
אני יודעת שהוא יאהב את זה.
