לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

Night Fury

חוויות, פנטזיות וכל מה שביניהם.
לפני 4 שנים. 19 בספטמבר 2020 בשעה 21:57

הלהבות הקיפו את המיטה והשדים חגגו.
רקדו מסביבה.
מסביבנו.

שחררו אותנו,
נתנו לנו חופש,
דיברו מגרוננו.
הפעילו את גופינו.

אני חי את זה עכשיו.
מקודם.
בטח גם אחר כך.

לא נרגע ממך.
מהעוצמות האלה.

מהמגע שלך,
מהרכות.
מהנשימות שלך, מהלחישות שלך.

רצים לי בראש הצלילים והנשימות שלנו.
איך דרשת.
לקחת אותי.
מסרת לי אותך.

משחקת,
מתנגדת,
מתריסה.

שורטת,
נושכת,
מפצירה.

מת על זה. הלוחמנות שלך מדליקה אותי, מעוררת.

פעם מעלי, פעם מתחתי.
פעם מאחוריך, פעם מול פני.

השיער נמשך, העיניים נפערות, נחשף הצוואר.

נשיכה, לפיתה והכל משתתק.
יללות של הנאה, הגרון מתפנק.
האחיזה מתהדקת.
מרגיש את החום, הדריכות,
השחרור,
ומרפה.

כל הגוף שלך שלי.

השיער, הצוואר
החזה המושלם והעור החלק.
הפה שלך, שמנשק, מלקק ומענג אותי.

התחת המושלם שלך וכל מה שאני עושה איתו.

כולך.
שלי.

את.

הכי ילדה.
הכי אישה.
ביישנית וחצופה.
חתולה ונמרה.

רוצה ליטוף וגם סטירה.
שאלטף ואחבק.
שאחדור וארתק.

הכל אני איתך.
עדין וטורף.
מחבק וחונק.
מצליף ומלטף.

עם העוצמות האלה.
אין מסכות.

הלב מתפוצץ והעיניים מטפטפות.
🖤

לפני 4 שנים. 19 בספטמבר 2020 בשעה 21:57

אתה אנס.
אנס מסריח.
אנס של הגוף,
אנס של הנפש,
של הנשמה.

אנסת עם שקרים
כי אתה אפס.

אנסת במילים.
זה מה שאתה יודע.

ניצלת משבר, ואנסת.

מתמסכן מול כולם,
אפס.
קארמה היא כלבה רעה.
כל מה שקרה לך בחיים כנראה הגיע לך.
מאחל לך עוד הרבה מזה.

מאחל לך שישקרו לך, ויאנסו את נשמתך.

מאחל לך שבנקודה הכי חלשה שלך, יפגעו בך עוד.
ויאנסו את הנפש שלך.

שבחושך הכי גדול שלך, ידקרו אותך בלב ויאנסו אותך.

עזרתי לך ותמכתי בך.
היה לי אכפת,
ואתה, בשביל להיכנס לתחתונים של בחורה
שיקרת
ניצלת
בגדת
רצחת

אנסת!!!

היקום דואג לך כמו שצריך.
רק שחור.

לפני 4 שנים. 19 בספטמבר 2020 בשעה 21:56

אני לא מכיר אותך
אבל סליחה.
אני ממש לא יודע מה קרה שם.
אבל סליחה.
אני מקווה שתוכלי לראות אור.
ושוב סליחה.
ובושה.
מתבייש לדעת שזה קרה.
שזה נעשה.
מתבייש לראות איך מנסים לשפוט. אותך.
סליחה.
דעי לך, שלא משנה מה יגידו, יגלו, יגלגלו או יעוותו, לא את אשמה.
לעולם לא את אשמה.

חלאות בלבוש אדם, מתחבאים מאחורי גבריותם הלא קיימת.
סליחה ילדה,
שהעולם מסריח.
סליחה שלא היה הגיון.
סליחה שהאנושיות מתה.

סליחה ילדה.
🖤🖤🖤

לפני 4 שנים. 19 בספטמבר 2020 בשעה 21:56

יושב, מחכה.
החדר אפל. מואר על ידי נרות בודדים.
הלהבות נעות באי שקט, מצפות אף הן.

את מגיעה.
נכנסת חרישית, סוגרת מאחוריך את הדלת ביראת כבוד.

האוויר זז ונרגע, ואיתו נרגעים הנרות.
את עומדת בקצה החדר,
מנסה לשחזר את ההוראות, להבין.
מה שונה היום?

את מורידה את הבגדים ומתקרבת אלי.
את עירומה.
אין עליך דבר מלבד הקולר שאת כל כך אוהבת.
כפי שהתבקשת.

אור הנרות משרטט את גופך החלק בצלליות נעלמות, מאיר על עור הקולר ומרצד על טבעת האבזם.

לאט לאט. צעד אחר צעד, את פוסעת לעברי, מתיישבת למרגלותיי, על השטיח ומחבקת.
נאחזת. בי, ברגלי.
מניחה את ראשך צמוד לירכי.

אני מרגיש אותך. את גופך רועד, רוטט. את האהבה שלך, את הרצון להיות קרובה.
מרוצה.
מרצה.
מתרצה.

אני מניח את ידי על ראשך, בשערך.
מלטף, מנחם, מעניק בטחון.
אני מרגיש את הרטט העובר בך בציפייה .
בציפייה שאגיד משהו, שאוציא צליל. שאזוז.

אני לא ממהר. נהנה מהרגע.
מהרוגע שלי, מהמתח שלך.
עוד ליטוף מחליק.
היד המלטפת רוחשת בשיער. רועמת בדממת החדר.
אני מפסיק ללטף. היד חוזרת למשענת הספה, ואת נדרכת.
נעמדת על ארבע בציפייה.

אני עומד מולך.
ללא חולצה.
מסמן באצבעי לעברך ואת עטה עלי. כמו כלב ציד על טרפו.
מורידה את מכנסי ומתחברת אלי בשקיקה.
מענגת ומתענגת.

אני שומע אותך מתגרה, נאנחת, אוחזת בי ומצמידה אותי חזק אליך, עמוק אליך.
"תן לי לטעום אותך" מתנשפת, מתחננת.

מסובב אותך ונכנס באחת. ממלא אותך. נצמד.
יד בשערך, יד על צווארך ואת שלי.
גמרת מיד כשחדרתי אליך, ולא הפסקת להרטיב ולגנוח כל זמן שאני דוהר בתוכך.
מעביר את ידי על כל חלק בגופך. אוחז. מסמן.
בסוף, לאחר שגמעת את הטיפה האחרונה ממני שלחתי את ידי ושלפתי את הרצועה.
חיוך התפשט על פניך כשחיברתי אותה לטבעת בקולר.

מוביל אותך לחדר השינה.
עינייך נפערות לרווחה כשהן רואות את הקולר החדש המונח על המיטה.

ממש זוהר בחושך, כאילו מאיר בעצמו.

אני מתיר את הקולר ומשחרר אותך מהרצועה.

את יודעת מה זה אומר. דיברנו על כך רבות. התכוננו.
התכוננת.

"זה הזמן לנצח שדים גורה שלי"


🖤👹🖤

לפני 4 שנים. 19 בספטמבר 2020 בשעה 21:55

חשבתי שידעתי מה זה להרגיש.
טעיתי.

חשבתי שכבר הרגשתי איתך הכל.
מסתבר שעוד ארוכה הדרך.
מאוד.

לא חשבתי שאוכל לחוש חיבור כזה.
עמוק.
אמיתי.
טהור.
ממלא.

בין הניצוצות לדמעות
בין הרגש לטירוף
בין הליטוף לנשיכה
בין המשחק לאהבה

קיים לו מבט.

חודר
מדבר
מספר
עמוק

משתף
מבקש
מתרגש
מתוק

כשאני מחבק, אותך מנשק, משתולל.
את רוצה שאת גופך אקח, את כולו אקבל.

מתמסרת לי, משחררת אלי, ואני לא שבע, לוקח בלי די.

את שלי, מזכיר לעצמך, לעצמי
וממשיך אותך לקרב לגופי.

כה כנועה משתוללת,
בצרחות מתפתלת.
לוחשת לי "עוד", כמו חתולה מיללת.

עונג מוחלט ואת מהופנטת
כשמערבולת חושים את שנינו עוטפת.

פנים מול פנים
ארבעה אישונים
מאוחדים מרותכים בחום ונוזלים.

כמו אחד ענק ושלם
חזק ורגיש תמיד יתקיים.

ונרדמנו גם יחד, הגשמנו חלום.
ולפני שנפרדנו הלב כבר התחיל להלום.

איך נפרדים והולכים הבועה תתנפץ.
ועד לפעם הבאה
געגועים אין קץ.

🖤🔥🖤

 

לפני 4 שנים. 19 בספטמבר 2020 בשעה 21:54

לנפץ ולשבור.

את כל החומות
לנסות לעבור.

ללמוד בעצמי
על עצמי
ועליך.

מקומי בעולם.
מתחתיי,
מעלייך?

ויש גם שדים
שבחרתי
לשלוף.

לבדוק ולכאוב,
להבין
לעטוף.

לקבל בלי משים
בלי לכאוב
בלי ליפול.

להמשיך בשלי
לאחור
לא לפזול.

מה עוד יש לומר
זה אני
מה נשאר?

הזאב
הדרקון
גיבור מיותר.

אוהב
מעניק
מקבל גם בלי סוף.

בלי אגו
מאמין.
משחרר את הקוף.

הולך בדרכי
מחליט
ועושה.

מתמקד בעכשיו
בלהיות
בהווה.

לא מתפשר
לא מוותר
עלי נאבק.


אבל לפעמים
הדמעות מותירות
סימנים באבק.

🖤🖤🖤

לפני 4 שנים. 19 בספטמבר 2020 בשעה 21:54

יושב פה איתך, ואת כל כך רחוקה.
רואה אותך בעיני רוחי. מרגיש אותך מלטפת אותי.

מדמיין יקום מקביל, יקום בו את לא צריכה ללכת כשמגיע הבוקר. כשעולה האור.

יקום בו אנחנו קמים יחד, אחרי לילה של טירוף חושים.
רוצה להביט עליך נרדמת,
להסתכל עליך ישנה ולראות אותך מתעוררת.

מדמיין יקום של שנ"צ ביום שישי, אחרי סקס צהריים מטורף.

מדמיין את הפנים שלך, את המבט שלך עלי.
את הברק בעיניים שלך כשאני לוחש לך דברים מטונפים באוזן.

את פה, אני שומע אותך. מיללת, נבוכה, מחורמנת.

אני מרגיש אותך. נוגעת בי, מלטפת לי את הפנים והזקן.
מעבירה את ידך בשערי, מהפנטת אותי.
נוגעת בכל גופי, מצמררת, עוטפת, שורטת.

ובכל נגיעה, ליטוף או נעיצה, את נכנסת עמוק יותר לתוך נשמתי. לתוך ליבי.

הריח שלך נמצא באפי, התחושה שלך, החום שלך, דוהרים לי בוורידים.

מתי שוב?
נתחבר, נתאחד, נתגלגל ונחריב?
מתי שוב?
כמו שתי חיות טרף נתבוסס בנוזלים שלנו, במיצים שלנו, בעצמנו.

את בוערת בעצמותיי, דמותך, אופייך, נפשך, כולך.
רוצה לחדור אליך, לגופך, לנשמתך.
לאהוב אותך עד אפיסת כוחות ולהשתמש בך עד שהשמיים יתפוצצו.

את העולם נעלה בלהבות יחד, עם הרגש הזה.

דמעותייך שלי לאסוף,
לקרב אותך אלי,
לחוף.

🖤🤍🖤

לפני 4 שנים. 19 בספטמבר 2020 בשעה 21:54

קובעים ימים מראש. שלא נפספס, שיהיה למה לחכות. לצפות.
שיהיה יעד.

אני משתגע. מתחרפן.
הזמן לא עובר.
מזל, שגם כשאת לא פה, את פה.

מטיילת לי בשבילי המוח, המחשבות והפנטזיות.
אני מספר לך, מתייעץ איתך, מפנטז איתך. עליך.

בא לי אותך.
שוב.
ושוב.
ועוד.
ואז עוד מלא. ממך.
אותך.
את!!!!!

האחת שמזיזה לי את המיתרים בלב.
שנשארת איתי, אצלי, עלי, בתוכי, כל הזמן.

את מלאת משמעות עבורי. המסע איתך מרגש, מחייה. מלא עוצמות שלא היכרתי, או אולי שכחתי.

הלילות שלנו מלאים בקסם.
בין שיחות עומק על החיים, לצחוקים עד שכואב בפרצוץ אין איתך שנייה משעממת.

כמו שני בני נוער מאוהבים, אבל עם עבר ונסיון של שנים.
מדהים.

כאשר המוזיקה ברקע, ואנחנו מנגנים את הסימפטיה שלנו, אין צליל מושלם מזה.
הצעקות, הגניחות והלחישות שלך מזיזים כל נים בנשמתי.
אני מגלה אותך כל פעם מחדש, והחדר נראה כמו שחזור קרב מימי הביניים.

אני מטורף עליך.
לפני שהספקת ליסוע, אני כבר מתגעגע.
לא יכול לשחרר אותך.

מתגעגע להתמסרות שלך, לרגש שלך לחיבור איתך.
לגוף המטריף שלך.
שלי!!!
לגעת בך, ללטף, לאחוז בחוזקה ולנער כשאני בתוכך.
לתחושת הרטיבות החמה, כשאת משחררת ועפה.
ללחישה שלך, "תנוח", ולאיך שאת מפנקת אותי.
המבט, העדינות, החושניות שלך מול החייתיות שלך והגרון הלא יאומן שלך.
אני על פסגת העולם איתך ובגללך.
שינית אותי, שיפרת אותי, חיזקת אותי.

אני חושב על איך לפרק אותך שוב.

מת לגלות אותך ואיתך.

לנצח לצידי.

🖤😈🖤

לפני 4 שנים. 19 בספטמבר 2020 בשעה 21:53

זה בטח לא יגיע אליך, אז אני מרשה לעצמי לפתוח.
הלואי שיגיע. איכשהו.
שתלמדי.

הגזמת.
את כלבה זונה שלא מגיע לה כלום.
גרידית מטומטמת שחושבת שתוכל לשלוט מלמטה.

לא סופר אותך, לא רואה אותך ולא אכפת לי ממך.
התבלבלת זונה חמודה שלי.
לגמרי התבלבלת בין אנושיות לשליטה
את לא דורשת כלום. הבנת?
את לא שואלת אותי כלום.
לא מפקפקת בי, ובטח לא מדברת אלי בציניות. בהתנשאות.

התבלבלת.
לגמרי. בגישה. בפנייה.
טעית. בגדול.
על טעויות משלמים. מידית ובמזומן.

אלי?
אלי את מתנהגת ככה?
תודה רבה שלום וביי.

אוהב מאוד כלבות זונות.
שיודעות את מקומן ולא מגזימות.
מתחת את הגבול. ניצלת את רפיון המשמעת.

זה בטח לא יגיע אליך, אבל אני מקווה שכן. מאוד.
תלמדי, שיש עוד דרכים מלבד שלך, שהן גם טובות.

את השיעור שלך, ממני, לא תקבלי. לא מגיע לך.
תמצאי מישהו אחר.

ועכשיו, חפשי.

נחסמת מחיי.
🖤🖕🖤

לפני 4 שנים. 19 בספטמבר 2020 בשעה 21:53

חיכיתי ימים, דקות ושניות.

את כולם ספרתי, גם את השעות.


ילד, ילדה
נער, נערה
גבר, אישה

טורפים, מלטפים.
מתחכחים, מתאחדים.

לטרוף אותך במבט ובשיניים.

לחדור אליך ולהסתכל לך בעיניים.

לשמוע אותך גונחת, צועקת.

מתחננת לעוד.
לא מסופקת.

שלא אצא ממך
מזהירה.

מטורף מריגוש משנה התנוחה.

לא מפסיקה להרטיב, להשפריץ.

נוטפת עלי ואני רק מאיץ.

לא ניתן להפסיק, עוד ועוד רק רוצים.

משתלט עליך.
מבחוץ, מבפנים.

חזק ועדין, מהר ורגוע.

הכל מהכל והסוף לא קבוע.

את שלי, בשבילי, בשבילך לעולמים.

רוצה להיות בך, בכל החורים.

איתך הזמן נעצר,
הפנטזיה חוגגת.

היקום נעלם, רק אנחנו ברטט.

הגבולות נמתחים כשאת אלי מתמסרת.

רק את ואני והמוסיקה דוהרת.

הנר מרצד מראות חטופים.

של גוף מהמם, מבטים מתרגשים.

אחרי הכל מוצאים שקט ביחד.

חבוקים משולבים שוכבים ללא יעד.

מדברים בלי מילים, מעבירים מחשבות.

מתחילים געגוע כשהשפתיים דבוקות.

🖤🔥🖤