לא רוצה.
לא יכול.
להוריד ממך את הידיים. את עצמי.
לא יכול לשחרר.
אין לנו זמן.
אף פעם לא מספיק.
תמיד נגמר מהר.
תמיד צריך להפסיק.
בשביל מה כל הדיבורים?
תגידי לי.
נדבר כשאנחנו רחוקים, נתכתב.
נשלח יונת דואר.
יש טכנולוגיה.
כשאנחנו יחד,
אני רוצה אותך.
את הנוכחות שלך.
את הנפש,
הנשמה שלך.
לראות אותך,
דרך כל הקליפות של החיים.
את השיגרה נשאיר בחוץ, ורק אנחנו נשאר בפנים.
את!
להעביר את אצבעותיי,
על פנייך,
על שפתייך.
ללטף בעדינות,
את הלחי,
הצוואר,
מאחורי תנוכי האוזניים.
לעטוף את את העורף, ולהרגיש אותך נדרכת, את נשימתך, נעצרת לרגע ואז ממשיכה. בכמיהה.
להניח את כף ידי על פניך ולהרגיש איך את מתלטפת בה.
נלחצת כנגדה,
מתמסרת למגע שלי.
ממש מגרגרת כמו חתולה.
את הגורה שלי.
מחליקה את היד לפה, מלקקת לי את האצבעות, מוצצת קצת, מתגרה.
מגרה.
לאחוז בשערך וללחוש לך באוזן,
"אני רוצה אותך. עכשיו. תמיד".
כשהגוף שלנו צמוד, מחובר.
ואת ממלמלת,
מיללת.
מכור למגע שלך,
לריח.
הטעם שלך משכר אותי והצלילים שאת מוציאה משגעים אצלי את כל המערכת.
את!
ללטף כל חלק בגופך העירום, ואז לקחת עליו בעלות.
לראות אותך מאבדת שליטה.
על הפה,
על הגוף,
על עצמך.
לקחת ממך את השליטה,
ולהעניק לך את כל מה שתמיד רצית.
חופשייה.
מתענגת.
כשאני נוגע בך,
את עפה לשמים. ואני ממריא איתך.
כשאני לוקח אותך,
הכל מתפוצץ.
בנוזלים.
בצבעים.
הזמן נמרח.
כלא קיים.
ורק שנינו,
לבד בעולם.
כשאת מתמסרת,
והגבול נמתח,
אין הרגשה עילאית מזו.
עוד ועוד,
רק עוד ועוד.
ממני.
ממך.
🖤🤍🖤