לפני 3 שנים. 20 בספטמבר 2020 בשעה 21:03
הדרקון הנושף, מבפנים הוא שורף.
בעשן מתעטף, מבלבל כשתוקף.
מאין תגיע הצלפה של זנב? או טופר מחודד מפלח בגב?
כשכוחות ויצרים על מציאות מתגברים.
להבות וגיצים מהנשמה מתפרצים.
אין גבולות לרצון, לסיפוק, לחורבן.
חיים את הרגע, אין חשיבות לו, לזמן.
יש כלים לדרקון, להבות וקוצים, זנבות להצליף ומבט מכשפים.
מכאיב, גם מפעיל, מזיז הרים בנשמה.
שורט ושורף לאפר, אדמה.
משתק ומשתיק, שוחק לאבק. הרצון להכיל, לתקן את מה שנסדק.
בעשן סמיך מתגלגל, מבלבל. פורש את כנפיו מחבק את הליל.
עף למרומים, נוסק לשחקים. בכנפיו מגן ועוטף יקירים.
הדרקון הוא חבר, הוא בדם, הוא חלק, שלם.
אוהב, מחנך, מקבל והולם.
לא ניפרד לעולם ידידי הקסום.
מכשף
ולוחם
מרסן
שד קדום.
🖤🐉🖤