ממרומי האגו לשאול תחתיות, מנסה לגלות את הדרך, את הנתיב.
מפלצות ושדים אורבים בחשכה. עיניים נוצצות עוקבות, מלוות, מחפשות סדק בשריון אותו אני עוטה. לומדות.
והשריון, כבר לא חזק כמו פעם, למוד קרבות מרים.
נושא עליו צלקות, עדויות למלחמות עבר. למאבקים קשים.
הוא כבר לא מבריק ונוצץ כבעבר.
משופשף, חבוט ומפויח אחרי אין ספור מהלומות, סערות ושריפות. כל כך הרבה שריפות.
מתקדם במחשכים, מושך קדימה.
לעיתים, דרוך, קפוץ, מוכן. חרבי המוכתמת שלופה, מחכה.
לפעמים, שפוף ועייף, מטושטש כצל. מונע מכוחו של הפחד בשילוב התקווה, הרצון והמחשבה שאולי, בסופו של דבר, אגיח מהמבוך האפל והעמוק.
במסעי, למדתי גם אני. שאפשר להחליף חלקים בשריון. לא להיאחז במה שלא מגן יותר.
מצאתי חומרים חדשים, כלים חדשים אותם עיצבתי שיתאימו בהגנה כנגד רובצי המחשכים בעלי העיניים הנוצצות, אשר עטו עלי. שוב ושוב.
מפגשים עקובי דם אלו, לימדו אותי לחזק את השריון. להתאים אותו, להחליף בו חלקים מיושנים, ולתקן כאלה שאיפשרו זאת.
המבוך עצום. אפל ועמוק. בתוכו מימדים ומפלסים רבים.
הכמוון אינו ברור או מובן רוב הזמן, אך מדי פעם, יש ריצוד.
אור קטן, חולף, מבזיק.
נותן תקווה, קיים.
מאיר לשבריר שנייה נתיב, דרך ליציאה.
לשקט.
וחומק.
האם אגיע לשם בחיי, או שמא אעביר את שארית חיי במסע באפלה ובמלחמות בשדים אשר מקיפים וחוגגים סביב נפשי?
האם אוכל להניח את חרבי?
לפשוט את השריון?
לשכב בשלווה?
עד מתי אהיה כלוא בעצמי?
🖤🐲🖤
