אני כאן
ואת לא. את הלכת.
כבר ימים.
כמו נצח.
כמו לפני רגע.
הזמן נעצר. כלום לא זז. כלום לא ממש משנה.
הלכת.
כל השדים יצאו לרקוד במחול של להבות, ושרפו אותי ואותך יחד.
והלכת.
כבר שעות רבות, מרכיב, מנסר, חותך, נחתך.
מנסה להתאים ולמצוא ברגים.
אבל את הבורג שלי, אני לא מוצא.
הלכת.
לילה. ויום. ושוב לילה. ועוד יום.
אבל כל הזמן חושך פה.
רוצה לספר לך. מה הכנתי.
מה קרה.
אבל הלכת.
אז אני מספר לך אצלי בראש, כי אין אותך כבר. כי זה היה סוף המשחק. ה-משחק..
הלכת לי. לעד. ונשבר לי הלב ועוד משהו. מת לי משהו. נעלמו לי הצבעים.
ואני מבריג.
מנסה להרכיב את חיי השבורים דרך חתיכות עץ, רצועות וברגים.
וחותך.
דרכם מנסה להבין.
מי אני, מה?
אז הבנתי.
הלכת.
והכל נהיה סתם.
ומדביק.
וחושב מתי אתעורר, כי הסיוט הזה כבר ארוך.
ורואה שעבר עוד יום בלעדייך ולא ישן.
והעיניים הכחולות בוכות.
כי הלכת שבורה.
ואני,
אני לא מצליח לתקן אפילו את עצמי.
את יכולה?
🖤🐲💔🐲🖤
