אני צריך את הרעש שלך,
כדי לדעת איך להשתיק את שלי.
אני צריך להילחם בשדים שלך,
כדי לדעת איך לפרק את שלי.
המבט המזוגג, הנשימות הכבדות, הרטיבות האינסופית, ההתמסרות.
הדאגה.
המהות נעלמה,
ואין מטרה.
כבר אין ציפייה לזריחה הבאה.
אין רצון לעשות.
אין כוחות למשימות.
רק הדמעות פועלות ועובדות.
בקושי יוצר.
כמעט לא כותב בכלל.
ועוד יום ושעה ושבוע וחודש.
והכל דוהר ודוהה מסביב.
מתפוגג.
נעלמים הגבולות ומתמוססים קוי המתאר.
כמו מן ג'לי סמיך שעוטף ומגלגל בתוכו את הכל.
את כולי.
את מחשבותיי.
מקשה לזוז בחופשיות.
והכל משתנה מסביב, ואנשים צוחקים, וחיים, וזזים.
ואפור.
ותקוע.
וכלום לא משתנה. ופחדים מעבר רחוק ונשכח ונבזה חוזרים ומכים.
ומרחיקים.
וקוברים במקום. משתקים.
וכנראה, שהגוף נכנע. אומרים, mind over matter...
וחושב עליך.
על איך עבר המון זמן יחד, אבל מהר כל כך. משמעותי כל כך. כואב כל כך.
נזכר במליון חוויות וריגושים.
במבטים מדברים ובמגעים רועמים.
ונצבט.
ונדקר.
מילים של אהבה וזעם. מילים רכות שחותכות בבשר וחודרות לנשמה.
שני לבבות שפעמו כאחד והפסיקו גם יחד.
הרסיסים התערבבו כשאספנו אותם.
מרגיש אותך פה. בפנים.
צועקת, זועקת, כואבת.
לוחשת עם החיבוק,
צועקת עם המבט.
מלטפת.
הספר מסרב להיחתם, להיכרך ולהישכח על המדף אבל תחושת האכזבה שורפת. הכעס העצמי משתק ומוציא החוצה את כל השדים.
אז עישנתי עוד, והגברתי את המוזיקה וסגרתי הטלפון והמילים רצות.
מליון מחשבות, כיוונים ופחדים.
המחשבות ימשיכו לטייל בין הכאבים עד שהשמש שוב תעלה ותשאיר אותי לבד.
בחושך.
בלעדייך.
🖤🐲🖤