|
|
|
השנים לימדו אותה איך להיות איתו. לידו.
דפוסי ההימנעות לימדו אותה.
ההימנעות הצורבת
הפוצעת
המשפילה יותר מכל הצלפה או יריקה
היא למדה לנשום בקצב שלו
להלך רק בתוך טביעות רגליו על האדמה
הוא ניהל את המקצבים
והיא היתה דרוכה תמיד [ובכושר גופני מופלא],
שמא היום הוא יחליט לרוץ קדימה
העולם תבע ממנו קשב מלא
איפוק גמור
ונתינה אינסופית.
היא למדה לא לבקש דבר
והוא היה אסיר תודה.
אסיר.
אסירה.
תודה.
הוא שלח אותה להשתין בחוץ.
בשלג.
את העקבים השחורים, הדקים,
הוא הרשה לה להשאיר
[כל כך הוא אהב את מראה שרירי השוק המתוחים כשנעלה אותם]
שרשרת עדינה חיברה בין הטבעת הכבדה שסביב צווארה
ובין הטבעת המסוגננת שעל אצבעו.
[הכל מזהב. גם צמיד הזרוע המפותל. גם צמידי הקרסוליים]
כשכרעה ברכיה רעדו.
אבל המבט החם שלו המיס את הקור.
וגם המגע הקטיפתי של המעיל השחור הארוך שלו
כשחיבק את ראשה אל מפשעתו.
וכל החול בכיסים.
היא שולחת מבט מבועת אל מכנסי הג'ינס שלה
[כסא במקום ארון]
בידיעה ברורה שגם הבוקר, יהיו הכיסים מלאים בחול.
היא שולחת אצבע אוטומטית אל בין הרגליים.
מפרידה בעדינות בין לחות האתמול ללחות העכשיו
בלשונה היא מפרידה בין מליחות הים למליחות הרגע
היא מלפפת את עצמה סביב השמיכה
היא מותחת את צווארה לאחור
היא שומעת את הגלים
ומרגישה את כובד האגן שלו על צווארה
וכל החול הזה.
כל החול.
נתבקשתי להתנצל על היעדרות ממושכת מדי
ומה אכפת לי להתנצל?
אני, שהמילים קלות לי כל כך...
מה נותר עוד לומר?
כמה אוויר כבר יכול להיות לי
עם כל המחשבות המטרידות הללו,
על 22 גברים
בכושר שיא
לפני, או אחרי, שהחליפו חולצות
ואיך אפשר לכתוב,
בלי אוויר?
יום אחד הוא הגיע
הוא בא מן הים
ריח המלח בנשימותיו
הוא לא רצה לספור
ולא להנפיק היתרים
הוא לא רצה לפקד -
לא במילים קצרות
ולא במונולוגים מתמשכים
הוא רצה רק
שעצם קיומו יעניק לה עונג
שעצם זיכרון מבטו
יפעיל אותה בלילות
כן, היא היתה שימושית להפליא.
אבל הוא רצה את נשמתה.
וכשלא נענו תחינותיה לשוטים ולחבלים
היא שבה אל הים,
הנענה תמיד לאילוצי הנשימה.
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3905612,00.html
[url]
זו היתה מערכת יחסים מושלמת:
לו לא אכפת ממנה
לה לא אכפת מעצמה.
היא העמידה את עצמה לרשותו בכל הצורות והאופנים
בדייקנות ובשליטה מלאה
היא הרפתה והיא הקשיחה
וזה היה טבעי כל כך
והצריך כל כך מעט מילים
כן. היא גמרה לספירה.
היא גמרה ברשות.
היא גמרה בפקודה.
אבל אף פעם, אף פעם, לא עלה על דעתה
לגעת בעצמה בחושך.
באפיסת כוחות היא הגיעה אל הבית
להניח על סף דלתו את שרשרת הגולגלות -
מנחה מעמל יומה
אות לנאמנות ללא-תנאי
בהרכנת ראש כמעט אוטומטית
בהשפלת המבט
ברפיון מסויים של שריר הזרוע
אחרי יום שלם של זקיפות קומה
ואיברים מתוחים
היא משספת גרונות למענו
היא מקיזה דמים
היא כורתת איברים לכבודו
היא רוכבת, דוממת, מדממת בדרכים
היא פראית
היא מסוכנת
וכל מה שהיא זקוקה לו עכשיו
זה כובד משקלו על פיקת הגרון שלה
כבר שעות שהיא מפוזרת לכל עבר
איפה נגמר גופה
ואיפה מתחיל העולם?
איפה נגמר השרב
ומתחילה מערכת הדם?
איפה נגמר שוברט
ומתחיל הדופק?
איפה האיש ההוא
עם החבלים שלו,
השזורים בכחול
החבלים שלו
בריח המלח
שיאסוף אותה בשקט
ובהבנה
שיאסוף אותה
תפקידה היה לגשר על הפערים
פשוטו כמשמעו.
בכל פעם שחשבה שהכאב כבד מנשוא
בכל פעם שהציצה בערגה אל התהום הפעורה מתחתיה
ידעה שישלמו על כך בחייהם מאות נוסעי הרכבת.
אין כרגשות אשם לפרנס את משאלות המוות
ואין כמותם להחזיקה בחיים.
