"אישה, אם צריך לתאר אותה במילה אחת. זו המילה שתתאר אותה". "מה זאת אומרת? אני לא מבינה, האם לא כל אחת היא אישה?" חייכתי אליה , "לא". במבט חד חד ומילים פשוטות הוספתי, "היא הייתה יפה אבל יש המון נשים יפות. היא הייתה חכמה אבל יש המון נשים חכמות. היא הייתה אישה אמתית כזו שרואים כי כבר אינה ילדה ויופייה נובע ממקום בשל ועמוק. אישה אמתית זו לא אישה שתהיה יפה יותר או פחות על פי מספר קמטים ואינה סופרת גרמים או קלוריות. היא יפה כמו שהיא חמוקיה מעוררי תשוקה ונשיותה מאפילה על כל סביבתה. צעדיה בטוחים וראשה מורם מעלה זקופה ונאווה. כזו היא אישה". היא הביטה בי מוקסמת, אהבה את הדרך בה תיארתי את אותה אישה. "אז ספר לי, למה היא כלכך שונה? מי זו אותה אישה?"
"יש סודות שיישארו לעד ביני לבינה" חייכתי בלחישה. "אבל אם לא תספר לי איך אוכל לעזור בכתיבת סיפורך? אני חייבת לדעת את כל סיפוריך ולבחור עבורך אלו ייכנסו לספר הבא ואלו יישארו בחוץ".
"הכרנו על רקע עסקי" אמרתי, ההכרות בנינו החלה כסופת טורנדו. מהרגע הראשון ניתן היה לראות כי יש פה שני כוחות בהתנגשות ואו שהם יתרסקו או שהם יסתחררו לשמיים כמו טורנדו שעולה מעל האוקיאנוס. היא סיפרה לי הכל. על בן זוגה המושלם ואולי מושלם מידי. על החיים המושלמים שלה ואולי מושלמים מידי. על המעמד שלה בעבודה על הקשיחות שלה כלפי העובדים תחתיה וכלפי המנהלים מעליה. היא הייתה בכירה באחת החברות החשובות במשק ועבודתה תמיד הייתה המקום בו היא קוברת את כל חששותיה או תשוקותיה. תמיד ידעה שיש לה מספיק עבודה להחביא תחתיה הכל. כל מחשבה או בעיה, חשש או רצון. העבודה שלה שמשה כשריון ששומר עליה מלהיחשף באמת. "בוא ניפגש לקפה אחר הצהרים" היא זרקה לעברי במפתיע. "אני לא נפגש לקפה" חייכתי אליה חזרה. הקרירות הקלילות הזו, הניעה משהו בנפשה. שוחחנו הרבה. על עבודה, על החיים, בהודעות או בשיחות טלפון. היא תמיד סיפרה לי כמה שמפחדים ממנה במשרד וכמה שגברים נרתעים ממנה. יום אחד חייכתי ואמרתי "את פשוט לא מסתובבת ליד הגברים הנכונים. גברים נכונים מיד יראו שאת מתחבאת מאחורי מסכה שצריכה שיתייחסו אלייך כמו כלבה". המילה כלבה זעזעה את כל עולמה "לעולם לא. אני לא הייתי לא אהיה ולא מקבלת שום יחס כזה" חייכתי ולחשתי לה "ששששש תהי בשקט. כשאני אומר לך משהו את מקשיבה ומפנימה. את לא מתגוננת." משהו במילים הללו חדר אותה, סדק את חומות השריון שלה. היא רצתה להתנגד אבל כל המילים שיצאו לה מהפה היו "כן, אני מקשיבה".
"מתי ניפגש?" שאלה באחת משיחותינו. "כשתהיא בשלה" ענתי באדישות.
האדישות הזו עצבנה אותה והטריפה אותה בו זמנית. היא רוצה לראות אותי ויותר מזה היא רוצה שאני כמו כל גבר אחר שפגשה ארצה לראות אותה אחזר אחריה אשתוקק אליה.
בוקר אחד הייתה חייבת לעבוד מהבית. "אני בבית אני מחכה לך אם אתה בא" על הצג שלי הופיעה הודעה מלאה באומץ מזמינה לביתה, למקדשה, מישהו זר, אדם זר שמכיר את נפשה טוב יותר מכל אחד אחר. עניתי בקצרה, "אני מגיע".
היא לבשה שמלת ערב ירוקה ונעימה שהחליקה על גופה, מבליטה את חמוקיה, את עסיסיות גופה הנשי. ההמתנה היתה מורטת עצבים. גלי חום שטפו את גופה לרגעים הרגישה כמו נערה המחכה לאביר חלומותיה ולרגעים הרגישה כמו פושעת שבורחת מהמשטרה מפחדת להיתפס. 'מה יקרה לכשיגיע? מה הוא יעשה? ראשית היא תציע לו קפה חשבה. אחרי שישתו קפה הכל יהיה רגוע אולי היא תציע לו לנשק אותה אולי היא תראה אם הוא אמיץ גם במציאות כמו בשיחות'.
צלצול בדלת. הלב שלה עוצר מלכת, טיפת זיעה קרה נוזלת מעורפה לאורך גבה החטוב. היא פותחת את הדלת. "להכין לך קפ" עוד לפני שסיימה את המשפט אחזתי בה בחוזקה משערותיה מצמיד אותה לדלת שנסגרה אחרינו. השפתיים שלי על צווארה נושקות לה ולוחשות... "את כלבה שלי" פיה פתוח ולשונה נושקת ללשוני ידי האחת אוחזת בגרונה והאחרת מצמידה את שערותיה לדלת הכניסה. הגוף שלה הרגיש את המגע כאילו אצבעותיי נוגעות בו זמנית בכל איבר מאיברי גופה. היא רצתה להגיד שאף פעם לא התייחסו אליה ככה לא נגעו בה ככה היד שלי במהירות של שד מחצה כל סמטימטר בגופה. בלא התראה סטרתי על לחיה בעוצמה וצלצולה הדהד באזניה. "את לא מדברת עכשיו" אמרתי, "כשתרצי לדבר תבקשי רשות". היא הרגישה את הבטן שלה מתכווצת. חום וקור עטפו את גופה בו זמנית. הפשלתי את שמלתה המפוארת מגלה את שדיה המושלמים וגופה העסיסי. חטובה ונשית כמו שאישה צריכה להיות. היא הצמידה את גופה אליי מחכה שאגע בין רגליה עם אצבעותיי הארוכות. אבל אני לא ממהר, כאילו עושה זאת בכוונה. ההמתנה הזו הרגה אותה כמו אלף סטירות גם יחד. אחזתי בשד הימני שלה צבטתי ומעכתי עד שאנקת כאב יצאה מגרונה. זו הנקודה, הנקודה בה הכאב כמעט בלתי נסבל אבל הוא נסבל. באותה נקודה כל כאב יהפוך לעונג אם יתייחסו אליו נכון. כל גופה רעד ורטט. הכאב, התשוקה, המתח בין פחד לתחושת הביטחון. היא הייתה דרוכה כמו קפיץ שמישהו דרך ודרך ודרך ושכח לשחרר. כל האנרגיה הזו הסתובבה בתוכה כמו מערבולת של רגשות ותחושות מחכה להתפרץ ברגע אחד. הלשונות שלנו מתערבבות, מטעינות באנרגיה את כל גופה. היא מעולם לא הרגישה בעבר איך גופה מוחזק בזמן נשיקה כך שאינה יכולה לזוז. ידי האחת החלה לרדת במורד גופה נוגעת מלטפת משאירה זרמים של חשמל בכל פיסת עור עליה היא מרפרפת. הכנסתי את ידי לתחתוניה מחדיר את אצבעותי לתוכה. נהר של נוזלים החלו לזרום מתוכה ברכיה רועדות לא מצליחות להחזיקה עומדת יציבה. אומרים כי לכל אדם יש כשרון חשבה לעצמה. 'אין ספק שהכשרון שלו מצוי באצבעותיו'. המגע שלי הפריח את ראשה למחוזות קסומים. זו היתה הפעם הראשונה זה הרבה זמן שהיא שכחה לגמרי מעבודתה או מכל מחויבויותיה בחיים. היא גנחה ולחשה, "אני רוצה שתחדור אליי". ידי יצאה מתוכה ונחתה בסטירה מצלצלת על לחיה. דומה שהפעם גופה במקום שאינו מרגיש כאב רק תשוקה וכל האנרגיה שהסטירה הזו יצרה גרמה לעוד תשוקה רטובה לזרום מתוכה. משכתי אותה משערותיה וזרקתי אותה על הספה מבליט את ישבנה העגול והרך מולי.
אחזתי באגרסיביות בשערותיה וחדרתי אליה בעוצמה שובר ומרסק את כל הסכרים שהיו בתוכה וכמו נהר שמתפרץ היא זרמה וגנחה בכל תנועה מתנועות אגני בתוכה. היד שלי אוחזת כלכך חזק בשערותיה עד כי כמעט נתלשו מראשה וידי האחרת מצליפה סטירות על אחוריה. היא הרגישה איך התנעות שלהם הופכות להרמוניה מושלמת, נשימותיהם מסונכרנות כאילו יוצאות מאותן ריאות. כל חדירה לתוכה גורמת לה להרגיש אותי עמוק בתוך בטנה, סוער נוגע, מרעיש את כל עולמה. סובבתי אותה אליי רגליה מחבקות את גופי. הבטתי בה, עיניי בוערות עמוק לתוך עיניה. הידיים שלי אוחזות בגרונה לוחצות עליה מונעות אויר מראותיה. היא מרגישה איך היא מאבדת את יכולתה לשלוט אפילו בנשימותיה כמעט מאבדת את הכרתה וברגע האחרון שחררתי את גרונה והיא התפוצצה בזרמים של תשוקה נושמת ויורקת נוזלים מגופה.
נתתי לה לרעוד לרטוט לבעוט עם רגליה ואגנה כמו כמו אדמה הרועדת ממעמקי בטנה.
נשקתי לה והחזרתי אותה בהדרגה לחיים. העדינות שבנשיקות, כאילו הנחיתו את מטוסי הקרב שבערו בה לפני רגע...אט אט הגלים שוככים והיא קוברת את פרצופה בתוך חזי, נושמת עמוק את ריח זעתי, את מהות גבריותי. היא לא הייתה מאמינה על עצמה לעולם שתחווה דבר כזה. היא לא הייתה מאמינה לעולם שגבר יגע בה בדרך כזו. כשהביטה בי בעיניים, היא ידעה הם ברגע הזה התחברו לעד. הם תמיד יהיו שם יחד, כי משהו בה הפך באותו יום להיות שלי ומשהו בי יהיה תמיד המקום הפרטי רק שלה. נשארנו ככה על הספה באותה תנוחה זמן רב עד שהיא חייכה ושאלה אם לא דיברנו על לשתות קפה.....
אפילוג: העולם הזה הוא מאד טריקי עבור נשים. במיוחד בעולם העסקי הישראלי המאוד גברי ואגרסיבי. מצד אחד, מצפים ממנה להיות מאד קשוחה קרה ואפילו כלבה כדי להתקדם, כדי לשרוד. מצד שני התנהגות כזו לא בהכרח מתאימה למהות של האישה ולכן היא חייבת לעטות עליה מסכות רבות כדי להסתיר צד אחד ולהבליט צד אחר. קורה פעמים רבות שאישה שמתקדמת נראית יותר קשוחה אכזרית וקשה מכל המנהלים הגברים שלצידה מהסיבה הפשוטה שהיא תחת מסכה כל כך קשה לא יכולה להרשות לעצמה להראות אפילו טיפונת של חולשה או רגישות. בעוד מנהל בכיר גבר יבכה בזמן פיטורי עובד כולם יהללו את רגישותו הרבה ואם מנהלת בכירה תבכה בזמן פיטורי עובד כולם יצביעו עליה כעל אחת שמנהלת מהבטן ואינה מסוגלת לקבל החלטות קשות.
זה העולם העסקי שלתוכו נשים צריכות להיכנס וכשהן שם הן משלמות מחיר אישי כבד. הגברים מביטים בהן אחרת. כאילו מי שקשוחה בעבודה לא יכולה להיות רכה בבית. כאילו אם היא מכובדת ומהוגנת אסור לה לחוות פרצים של תשוקה. אסור לה לרצות להתמסר או להכנע. ולפעמים כל מה שאישה חזקה עצמאית ומלאת בטחון רוצה זה להיכנע למישהו להתמסר לתשוקה ולהפסיק לרגע להיות כל כך חזקה ובשליטה על הכל. הניצחון האמיתי בחיים הוא לזכות בזכות הבחירה. לבחור מתי להיות קשוחה ומתי רכה לבחור איפה להיות בשליטה ואיפה לשחרר איפה להילחם ואיפה להכנע. הזכות של אישה להפנות גב לפמניזם מבלי שיאשימו אותה בפגיעה בכל מעמד האישה בעולם. הזכות של אישה להחליט עבורה עצמה בלי שגברים יאשימו אותה בפמניזם מוקצן. זה בסדר גמור להיות פמניסטית רק בזמנים ובמקומות שאת בוחרת. ושאף אחד ואף אחת לא יעזו להגיד לך אחרת.
