בעבור חופן צומי

אני אוהבת את הרשעות שלך, אתה יודע את זה. אני אוהבת את הצחוק שלך כשאתה גורם לי להתחנן. את הניצוץ הזה בעיניים שלך. את השרירותיות שבה אתה לוקח את כולי כי אתה יודע שמותר לך, שזה שלך. אני אוהבת להיות קטנה ומתמסרת בידיים שלך. שייכת. 

אבל הפנטזיות הרעבות שלי הולכות לפעמים למקום האחר. לפעמים כל כך בא לי להיות רעה אליך, ושתאהב את זה. לפעמים אני כל כך רוצה לשמוע את הקול האהוב שלך נשבר בתחינה. לפעמים אני כל כך רוצה להרגיש אותך רועד, מתנשם, מאבד שליטה. לפעמים אני כל כך רוצה לראות את המסטוליות הזאת של התמסרות וויתור על שליטה בעיניים שלך.

וזה לא יהיה, כי זה לא אתה ולכן אני גם לא באמת רוצה את זה ממך. אבל בפנטזיות אתה כן יכול, לפעמים, להיות ככה, ואז גם אני יכולה, לפעמים, לטרוף אותך. 

כי מסתמן שאנחנו נהיה שם, בליינים הוללים שכמונו. 

אז יוצא ש-Bent Wordsmith, האיש והאגדה, הגיע לצלם את הבחור ואותי היום, ושנינו יותר אקסהיביציוניסטים ממה שחשבנו.

כפרה על בנט ונשמתו האפלולית, שהצליח להתגבר על נטייתו הטבעית לביים הכל, והניח לנו להיות לגמרי אנחנו. לא יודעת אם הייתי יכולה להיות כל כך רגועה מול מצלמה שהייתה בידיים של כל אדם אחר, או לשכוח עד כדי כך את קיומה. 

כבר כמה זמן שהברזנו מכל אירועי הקינק והפטיש וקצת בא לנו משהו הסופ"ש, אבל אנחנו לגמרי מחוץ ללופ. איפה מבלה בימינו הנוער הפוחז?

הרגע הזה שבו אני מבינה שתשומת הלב שלי הוסחה מהגיפים הפורנוגרפיים שהייתי מרותקת אליהם עד לפני רגע כי קלטתי מעבר למשקוף הדלת את הבחור מתנועע בהיסח הדעת לצלילי מוזיקה בחדר השני ואני צופה בו מהופנטת, עם אצבע אחת בפה, בין השפתיים ללשון. 

אני שוכבת על הצד והבחור שוכב מאחוריי, עוטף את הגב שלי בנעימות בגוף החמים שלו. יד אחת שלו שלוחה אל קדמת הגוף שלי ועושה בי כל מיני דברים, כבר די הרבה זמן. השנייה מכסה לי את הפה בכוח ובקושי משאירה לי מספיק מרווח כדי להתנשף. מדי פעם לייבב. 

הוא מנשק לי את הצוואר במסלול שמשאיר עור סמור בדרכו, עד שהוא מגיע לאוזן שלי ולוחש לתוכה בקול הסקסי מדי שלו, "את רוצה לגמור?"

אני מייבבת. אלא מה. הוא לא מפסיק את מה שהוא עושה. 

"אבל איך תוכלי לגמור אם את לא יכולה לבקש ממני יפה רשות?"

הנשימה נתקעת לי בגרון. זה לא חדש שברגעים האלה האייקיו נוזל לי מהמוח ונקווה לשלולית על הסדין, אבל באמת שלא חשבתי על המלכוד הזה. אולי חשבתי שהוא ישאל ויסתפק בהנהון. אולי חשבתי שהוא ישחרר אותי כדי לבקש. אולי סתם לא חשבתי. כנראה. 

אני עושה את הדבר היחיד שאני יכולה לעשות. אני מייבבת לתוך כף היד ההדוקה שלו. זאת שלא עושה דברים. הגוף שלי מתפתל בקצב משלו, אבל זה הכל. 

"איך תוכלי לבקש לגמור אם היד שלי מכסה את הפה שלך?" הוא לוחש לי לתוך האוזן והנשימה שלו מדגדגת לי את התנוך. "איך תוכלי לגמור אם את לא יכולה לבקש?"

אני חושבת שהיבבה שלי לגמרי עונה על השאלה שלו, לפי החיוך שאני שומעת בקול שלו כשהוא ממשיך. 

אני די בטוחה שכבר יצא לי לציין מתישהו שהוא מניאק. 

יש לי המון דברים לכתוב לאחרונה, ואולי דווקא בגלל העומס של מחשבות ורגשות ותחושות, אני לא כותבת כלום ורק לועסת הכל ביני לבין עצמי.

הבחור התלונן על זה שאני לא כותבת פוסטים בכלוב, ואמרתי לו שבין השאר אני מתקשה לנסח ביני לבין עצמי את התמהיל הנכון בדברים שאנחנו עושים ביחד, אותה תערובת קסומה של אהבה מתוקה עד סכרת וסקס מלוכלך ופרברטי ככל שיתחשק לנו כי אנחנו נותנים זה לזה מקום בטוח להיות לגמרי אנחנו. אנחנו עושים גם את זה וגם את זה בו זמנית, וזה דוחה ונפלא ממש כמו שזה נשמע, ואין לי מושג איך לתאר את זה כך שמישהו יצליח להבין בכלל כמה קסם יש בזה, וכמה פריקת עול, וכמה ביחד עמוק ועתיר שורשים משתרגים שאנחנו שולחים זה לתוך זה, וכמה יצרים אפלים וחוסר עכבות, וכמה דבש חמים ונינוח שזורם בעורקים, והכל הכל הכל ביחד. ואני לא רוצה שייצא לי טקסט שיישמע רק סוטה בלי האהבה המתוקה שלנו, ואני לא רוצה שייצא לי טקסט שיישמע רק רומנטי עד זרא בלי הלכלוך חסר המעצורים ובלי ההומור השחור והציני שלנו שמתערבב בכל, ואיכשהו אני לא מצליחה לכתוב טקסט שייצג את המציאות לשביעות רצוני אז אני לא כותבת.

יש לי גם פנטזיות שרובצות להן, חסרות סיפוק. הבחור מספק להפליא את הצד הקטן והכנוע והחתלתולי שלי (אלה מבין קוראי הבלוג שמכירים אותי במציאות האמיתית מוזמנים לגחך לעצמם כרצונם, זה בסדר, אני אחכה עד שתוציאו את זה מהמערכת. קחו את הזמן שלכם), אבל וואו כמה שחסר סיפוק דומה לצד המניאקי והזדוני והיורה-ברקים-מהעיניים שלי. ובינתיים הוא עוד יושב לו בשקט ומחכה לתורו, אבל אני חושדת שבתוך לא הרבה זמן הוא יקלוט שבכלל לא ברור שתורו יגיע, ויתחיל להניד בזנבו בחוסר סיפוק ימינה ושמאלה. וכשהוא מניד בזנב, בניינים קורסים.

כל כך הרבה זמן לא ראיתי גבר בוכה בנסיבות הנכונות, ואני כל כך צמאה לדמעות האלה, לראות אותן ולגחך, לראות אותן וללטף, לראות אותן ולהמשיך.

ובא לי להתפלש כמו שצריך בגוף של אישה. מזמן לא.

ובא לי שני גברים ביחד במיטה שלי, כי אם כבר אני זורקת פה פנטזיות אז למה לא גם את זאת.

ובא לי קהל צופים. ובא לי לצפות. ובא לי לנסות כל מיני דברים שמעולם לא ניסיתי ואני סקרנית לגביהם.

בא לי. כל כך הרבה בא לי, והם לא באים אליי.

אז כל אלה הדברים שאני לא כותבת בזמן האחרון, ואולי מתישהו אצליח לכתוב.

שוב הייתה לי לאחרונה שיחה עם Alatar, חבר טוב שאנחנו כבר שנים סובלים זה את זה באופן לא מוסבר, ושוב ניסיתי לפענח לעצמי את הדברים האלה שאנחנו אוהבים לעשות, מאיפה הם באים ולמה. שוב ניסיתי להבין מה מושך אותו בשליטה באדם אחר. ניסיתי, והוא הסביר יפה כדרכו, ונהניתי כל כך מעוד הצצה אל תוך נפשו של אדם שמעניין אותי, אבל אני לא יכולה להגיד שהבנתי. זו נקודה עיוורת אצלי, ויכול להיות שאני פשוט לא בנויה להבין את זה.

ממש כמו שאני עדיין לא מבינה את פשרם של החלקים הבדס"מיים (הדי לייט) שלי.

נואשתי מלנסות להבין את הצדדים הנשלטים שלי. בסדר, כן, הסברים הבנאליים, לשחרר, לנוח מהצורך היומיומי להיות בשליטה, בלה בלה בלה - החלק שבאמת לא ברור לי זה הסתירה הפנימית שלי, בין קונטרול פריק מהסוג הגרוע ביותר, לאדם שמתמסר, בסופו של דבר, ממש בקלות. חברה שלמדה סוג מסוים של עיסוי והשקיעה בי אחד מטיפולי ההתמחות שלה אמרה לי פעם שהיא הופתעה מזה. עיסוי, במיוחד עיסוי דינמי יותר, שמשלב שינויי תנוחה והזזה של האיברים ממקום למקום, דורש מהמטופל לוותר על הניסיון להשתתף במאמץ, ולהפקיר את אבריו לידי המעסה. למטופלים רבים זה קשה, לשחרר את השרירים ולא לנסות "לעזור" לטיפול. ואני דווקא ממש טובה בלהיכנס למצב צמחי ולתת למטפלים לעשות מה שהם רוצים בגוף שלי, כל עוד אני סומכת עליהם. הניגוד הזה בולט לי במיוחד מאז שאני רואה את הקשיים של הבחור לשחרר שליטה - הניגוד בינינו בחזית הזאת הוא עצום. ואני באמת לא מסוגלת להבין איך זה שעם כל הקונטרול פריקיות של שנינו, הוא לא מסוגל לשחרר שליטה בשיט, ואני זורקת אותה בקלות כזאת עם האדם הנכון.

קשה לי לסמוך על אנשים - לא כי אני מצפה שיפגעו בי, אלא כי אני קונטרול פריק ולא סומכת על אנשים שיעשו דברים כמו שצריך. כי זה מה שקונטרול פריקים עושים - לוקחים לאנשים מהידיים את כל מה שהם מנסים לעשות ו"הנה, אתה לא עושה את זה טוב, תן לי להראות לך, טוב, אני אעשה את זה בעצמי". אז קשה לי לסמוך על אנשים שיהיו מבוגרים כשירים ויעשו דברים כמו שצריך. אבל כשאני מצליחה לתת אמון באדם, נהיה לי ממש קל לשחרר. ברגע שאני מצליחה לראות בו מבוגר אחראי שווה ערך לי, ולא אחד מהאנשים שצריך לשמור עליהם שלא יגרמו נזק לעצמם בשטויות שהם עושים, אז זה בסדר, הוא מבוגר אחראי. אני יכולה לסמוך עליו.

ועדיין, כל זה הסבר רציונלי. זה לא אומר שאני מסוגלת ליישב את הסתירה הזאת בתחושה שלי.

אבל מה שיותר מסבך אותי זה הכמעט-אובססיה שלי לאדג'ינג ושות'. אני ממש יכולה להרגיש את הכוכבים בעיניים שלי נדלקים כשאני מדברת להחזיק מישהו לאורך זמן על הסף, על לשמוע אותו מתחנן, על לראות אותו בוכה. אני זוכרת את עצמי נלהבת מהרעיון עוד בגיל ההתבגרות, שנים לפני שהיה לי מושג שיהיה לזה עבורי שם (ופורנו). אני חושבת שגם חלק מהעובדה שאני אוהבת להיות בצד המקבל של זה נובעת במידה רבה מזה שאני רואה את זה (גם) מבחוץ, ונהנית מהדברים המרושעים שנעשים בה ומהיעילות שבה הם מפוררים אותה. כלומר, בי. אותי.

ואני לא יודעת למה. בסדר, כן, כמבחן עצמי זה יופי, ואני אוהבת את התחושה שיש לי מיומנות ואני יודעת לפרוט על הכלי הזה. אני אוהבת את תחושת ההישג, אוהבת לבחון את עצמי שוב ושוב. אבל למה זה?

וכן, שכרון הכוח, תחושת השליטה, העונג שבמניפולציה על אדם אחר. רק שבכל תחום אחר הדברים האלה לא ממש מושכים אותי. זו הדרך היחידה, אולי, שבה אני נהנית לקבל את התחושות האלה. אני לא אוהבת להכאיב. אני לא אוהבת להשפיל. אני לא אוהבת לנהל את שותפיי למיטה. אני לא אוהבת, למעשה, שום דבר שנכנס תחת המטרייה הרחבה הזאת של "שליטה" - מלבד זה. גירוי ומניעה. התעללות מתמשכת שמבוססת על עונג חסר אונים. רק על עונג. זה חייב לעבור דרך עונג, כמו הכינוי הכל כך מייצג שלי. חשבתי שאולי זה מתחבר אצלי בצורך המתמיד בריצוי - רק שהצורך הזה מאד נחלש אצלי עם הזמן, ואילו הדחף לגרות גבר במשך שעות בלי להניח לו להשיג את הפורקן המיוחל רק גבר.

אני חושבת שאולי זה מתחבר לי לתשוקה שלי מנעוריי להיות פם פטאל. להיות הכי מושכת. להיות זו שכל הגברים סביבה חסרי אונים בתשוקתם אליה. היום הרצון הזה נראה לי טיפשי וילדותי. אני כבר אפילו לא זוכרת למה זה נראה לי כזה דבר רצוי, למה המבחן המתמיד מול המבט הגברי נראה לי כמו דבר להשתוקק אליו. אבל אז לא היה דבר שרציתי יותר מלהיות זו שגברים לא יוכלו שלא לחשוק בה. ויכול להיות, יכול להיות שיש בזה משהו מאותה תחושה - להחזיק בידי את העונג של מישהו אחר, את התשוקה המוחלטת וחסרת האונים שלו. שלא יהיה מסוגל לחשוב על דבר מלבד התשוקה שאני מעוררת בו.

בקיצור, אני לא יודעת, ואני אמשיך לחפור בזה, כי אני קונטרול פריק ולא להבין דברים בנוגע לעצמי מחרפן אותי.

הבחור ואני רובצים במיטה, עם הגב זה אל זה. הוא נותן לי bump ישבן-אל-ישבן. אני מחזירה. הוא שוב. אני שוב. והרי זה היה רק עניין של זמן עד שאחד מאיתנו יתחיל לשיר את Cheek to cheek.

Heaven, I'm in heaven,

And my heart beats so that I can hardly speak,

And I seem to find the happiness I seek,

When we are together spanking cheek to cheek.

(מוכנה להישבע שהיו עוד שינויים במילים, לא זוכרת איזה בדיוק).

המידה שבה הבחור נהנה לעשות לי דברים דווקא כשבחדר ליד יש בני משפחה שאסור שישמעו פשוט מגונה. ואני, מה-זה קשה לי לגמור בשקט.

בן שטנים ארור.