בעבור חופן צומי

ממישהי שלא נותנת כמעט לאף אחד לגעת בכפות הרגליים שלה הפכתי למכורה למגע שלו. במיוחד כשהוא מלביש עליי את הירכונים ואז מלטף אותם, מתחכך. המגע העדין של כפות הידיים שלו. מגע השפתיים שלו לאורך כף הרגל. הפנים שלו ששקועים בקשתות של שתי כפות הרגליים הצמודות שלי.

איך כל אזור שתמיד היה מוקד דגדוג הופך לארוגני במידה כמעט בלתי נסבלת כשהוא נוגע בו. איך אני טובעת בתחושות עד שאני גומרת, מהנגיעות האלה שהיו אמורות לגרום לי לצחוק ולהתחנן שיפסיק, ואיכשהו חווטו מחדש למשהו אחר לגמרי.

אני מדמיינת איך אם יום אחד ניפרד (חמסה חמסה מלח מים) אני אתחיל לחפש נשלטים עם אובססיה לכפות רגליים כדי לנסות לשחזר את התחושה, וכל פעם מחדש אחזיק מעמד בדיוק שתי שניות לפני שאבעט בהם שיעזבו את כפות הרגליים שלי בשקט. כי זה רק שלו. 

חוץ מזה, אתמול הבחור הראה לי במחשב שלו סרטון פמדום-טיזינג-אדג'ינג שמצא חן בעיניי, ואז צילם אותי בזמן שצפיתי.

יש אנשים שמאוננים כשהם צופים בפורנו שמוצא חן בעיניהם. אני, מתברר, צוחקת בהתלהבות בקטעים הטובים. מה לעשות, גברים מתחננים זה מצחיק וחמוד ואני לא יכולה שלא לצחוק. 

זה היה אחרי שהוא הרשה לי סוף סוף לגמור כשגמר לי בפה, ושנינו היינו שבעי רצון כחתולים מכורבלים. 

"אני חולה לך על התחת, אתה יודע?" אמרתי לו. "ואני מתכוונת פה ל'תחת' כמייצג של כולך. זו סינקדוכה".

והנה achievement unlocked מסוג לא צפוי: להשתמש במילה "סינקדוכה" במיטה.

(תכל'ס, יופי של מילת ביטחון, אם היינו משתמשים בהן). 

כשאנחנו בשיחת זום עם חברים והוא מתחיל לגעת לי בכל מיני מקומות מחוץ לטווח המצלמה, ואז מפסיק כי יש גבול ואני לא יודעת להחליט מה אני מרגישה יותר: הקלה על זה שהוא הפסיק ולא אתגר אותי עם איך לא לחשוף דברים בהבעות פנים וקולות, או באסה על שהוא הפסיק. 

הבחור ואני הרהרנו לאחרונה שהיינו רוצים מסכות בצורת facehugger, אבל היום הבנו מה *באמת* היינו רוצים: גאג בצורת facehugger. 

העניין עם כל הקורונה הזאת הוא שבדרך כלל אנחנו מתראים בסופי שבוע, ובין לבין יש הפסקה, ועכשיו, פתאום, אנחנו מסוגרים ביחד 24/7.

בקיצור, נאלצתי לבקש ממנו שייתן לפטמות המסכנות שלי קצת זמן החלמה כי הן לא רגילות שמתעללים בהן כל כך הרבה ברצף. אוי לי. 

מאד אקספרסיביות, התגובות שלי. קל לו מאד לדעת מה ההשפעה שלו עליי. והוא נהנה מזה. הגיוני, אם כן, שתמיד הוא בא עם הרעיונות שלו [הכניסו שפה לא חינוכית בעליל כאן] כשאני מגיעה כבר לשלב היבבות הקטנות עם שמץ של תחינה בשוליים.

כמו, נגיד, "תספרי עד מאה ואז תגמרי". ואז, בקול נוזף, "בקול רם, לא ככה".

לספור עד מאה זה קלי קלות. אני יודעת לעשות את זה כבר מהיסודי, אולי קודם. אז זה לא מאתגר ולא מעניין, וזה כנראה מסביר את העובדה שבזמן שאני ספרתי, הוא המשיך לעשות כל מיני מעשים בגוף שלי. 

לספור עד מאה זה פחות קלי קלות כשהמניאק ה[הכניסו שפה שאפילו פועלי נמל שיכורים יחשבו שהיא לא חינוכית כאן] הזה בודק מה הוא יכול לעשות כדי לגרום לקול שלי לשנות גובה.

כל פעם שאיבדתי ריכוז והפסקתי לספור הוא גרם לי לחזור לתלם. כל פעם שחשבתי שאני מבינה מה הוא עושה הוא התחיל לעשות משהו אחר. כל פעם ש... 

נצח הוא פרק הזמן בין שמונים למאה. יש שם אינסוף מספרים, מגולמים בעשרים. ונתח אחד אינסופי לגמרי מהנצח הזה הוא ההר הכמעט-בלתי-עביר שהמוח שלי טיפס במאמץ בין תשעים-ותשע למאה.

הוא רחום, המנוול ה[הכניסו שפה שאפילו הכלוב אינו סובל כאן], ולכן לא ניסה לבלבל אותי בספירה במכוון. או לפחות, הוא טוען שהוא רחום, ואיך אתווכח איתו. הוא עוד עלול להחליט להגיד לי לספור בלוגריתמים או משהו. 

"איפה התחתונים שלי?"

"תחפשי אותם. תחתונים שלך, זה התפקיד שלך למצוא אותם".

"אתה זה שאמר לי להתפשט! רק עשיתי מה שאמרת!"

"אז זה אומר שאני צריך למצוא לך את התחתונים?"

"ברור, עם כוח גדול באה אחריות גדולה".

אני לא חושבת שסטירה זו תגובה הולמת לציטוט ממשנתו של מורנו ורבנו סטן לי זצ"ל. 

כיאה לשני עאלק-בדס"מים, משחקי השליטה שלנו הם מינוריים ותחומים ובעיקר נועדו לספק את הצורך של שנינו בקינקיות, במשהו שחורג מהסטנדרט הוונילי. יש כמה תחומים שבהם אנחנו יכולים לספק זה את צרכיו של זה במידה זו או אחרת (אני יכולה לספק מאד חלקית את הצרכים הפטישיסטיים שלו או את הצורך שלו - וקצת גם שלי - בפומביות, הוא מסוגל לספק את הצרכים המזוכיסטיים שלי ולא סובל מזה יותר מדי), אבל האלמנט העיקרי שדי תואם את תחומי העניין והיכולות של שנינו הוא השליטה באורגזמה, אדג'ינג, טיז אנד דינייל וכל הג'ז הזה. ומכיוון שהבחור לא מסוגל לאבד שליטה בשום צורה שהיא... טוב, נחשו האורגזמה של מי מוקרבת על המזבח.

לא שאני מתלוננת, כן? (כל הזמן, ובווליום די רם, אבל זה בעיקר משעשע אותו אז בסדר). ההסדר הידידותי בינינו הוא שהאורגזמות שלי שייכות לו, והוא רשאי לקבוע מתי, איך וכמה. והמוח שלי, שבנוי לציית בצורה טוטאלית לחוקים של כל משחק שהוא בוחר להשתתף בו, משתף פעולה. כבר כמה זמן שאני לא מצליחה לגמור בלי שהוא ירשה לי, וכבר כמה זמן שהוא מסוגל לגרום לי לגמור רק כי הוא מבקש. אני יודעת שהמוח שלי, בחוכמתו, שם סייגים של היגיון בריא על שיתוף הפעולה שלו (כבר קרה בעבר), אבל מלבד הסייגים האלה, המשחק הוא המשחק. אין לי מושג איך זה עובד, אבל זה לא חדש לי שהמוח שלי מאד סוגסטיבילי ומסוגל לעשות דברים מאד מפתיעים.

אז ישבנו בקולנוע (כמעט ריק) וצפינו בסרט, והוא הרים את משענת הזרוע בינינו כדי שנוכל להימרח זה על זה ולהתנשק בנוחות (כן, אנחנו מהזוגות האלה), ואני כבר לא זוכרת מה אמרנו זה לזה על המתרחש על המסך, ואז הוא לחש לי באוזן כבדרך אגב, "עכשיו תגמרי".

המוח השרץ שלי, מתברר, היה בדעה שזו בקשה סבירה לחלוטין, ועכשיו אני לא בטוחה מי משניהם יותר ראוי לבעיטה בתחת. ותודה לאל על כך שלמרות הכל, אני עדיין מסוגלת לגמור בשקט (כשהפנים שלי טמונים בכתף שלו, מה שמעמעם עוד יותר את האפקטים), למרות שזה לא הדבר הכי טבעי בשבילי. ועכשיו, משום מה, אני לא מסוגלת שלא לחשוד בכוונותיו כשהוא אומר שאנחנו צריכים ללכת לקולנוע לעתים יותר קרובות.

לבחור יש חיבה לשימוש בשיער שלי בתור ידית כשאני מוצצת לו. בסך הכל יעיל ונוח (בשבילו), אבל לפעמים רוצים לגוון. אז היום הוא הסתכל בפנים שלי והרהר, "מעניין אם אפשר להשתמש באוזניים שלך בתור ידיות", והוא אחז בהן ודימה את התנועה הרלוונטית, ואז הנהן לעצמו, "כן, ננסה את זה".

בבוא ההזדמנות, אחרי שימוש-מה בשיטת השיער המסורתית הוא העביר את אחיזתו לאוזניים שלי ובחן את הנושא. לאחר מכן שחרר לי את הראש ואמר, "עובד אחלה". ואז הסתכל בי ואמר, "יופי. צ'יבורשקה".

ואז גיליתי שנורא קשה למצוץ תוך כדי התקף צחוק פרוע. הייתי רוצה לומר "ושזה ילמד אותו לקח", אבל אני יודעת בוודאות שלא.