לפני חודש. 7 באוג׳ 2021, 21:03
"כשהטיימר יצלצל מותר לך לגמור", היא אמרה כשהתעסקה עם הטלפון שלה, אז כשהכל התחיל. היא רואה אותו עכשיו נאחז בהבטחה הזאת בייאוש, כטובע.
הארץ המובטחת. כל ההבטחות כולן. הטיימר.
היא מעבירה אצבע קלילה על הזין שלו, שמתאמץ בדום מתוח להגדיל את שטח המגע, להגביר אותו. היא נושכת פטמה. היא מעבירה ציפורניים על צד הצלעות. תוחבת אצבעות לתוך פה רעב, עוד אחת ועוד אחת, תופסות את מקומה של הלשון עד שכמעט לא נשאר לה מקום.
וכל הזמן, מסתכלת על הפנים שלו. על הפנים היפים, הרעבים, המתחננים שלו. על קמט המתח המבצבץ בין הגבות, מעבר לשוליו של כיסוי העיניים. על הפה הפער בהתנשמות, הגרון המתאמץ. הוא מייבב מדי פעם והיא אוהבת את זה. מאד.
לשונה נשלחת ומלקקת לו את זווית הפה כשידה חופנת את האשכים. היא מתחככת על הרגל שלו, יודעת שהוא מרגיש ברטיבות שלה, תוהה אם כבר מתחשק לה שוב להתיישב על הפה שלו. היא מפרטת את תהיותיה באוזניו ושומעת אותו נאנק, ומחייכת כי זה נעים כל כך.
ורק אחרי הרבה זמן, ברגע של מנוחה ותסכול, הוא מצליח לבסוף לשאול את העולם בכללותו, רוטן לעצמו, בקושי מעז להישמע, "הטיימר הזה, למה לעזאזל הוא לא מצלצל כבר?"
והיא צוחקת לעצמה בקול נמוך, "מי אמר לך שיש טיימר?"
"אבל..." הוא נתקע. "אבל אמרת... כשהטיימר..."
"'כשהטיימר יצלצל מותר לך לגמור', נכון, את זה אמרתי", היא אומרת. "אבל מתי אמרתי שאני שמה טיימר? ומתי אמרתי שזה יהיה היום?"
לרגע הגרון שלו לא מפיק דבר מעבר לנשימה חורקנית, שכל המילים אבדו ממנה. והיא מסתכלת על ההבעה על פניו ומרגישה שעכשיו, ממש עכשיו, הזמן הנכון להתיישב עליהם.
היא לא בטוחה מה מגרה אותה יותר - ההבעה האבודה והמובסת כשאצבעותיה מוסיפות לשוטט על הזין האדום שלו, שהטיפות שדולפות ממנו אל כף ידה מתחרות בדמעות המבצבצות מתחת לכיסוי העיניים, או המחשבה עליו בפעם הבאה, ובכל הפעמים שאחריה, אף פעם לא יודע אם הפעם יהיה טיימר או רק התארכותה של הדומייה המייסרת, ופוחד לקוות.
