שוב הייתה לי לאחרונה שיחה עם Alatar, חבר טוב שאנחנו כבר שנים סובלים זה את זה באופן לא מוסבר, ושוב ניסיתי לפענח לעצמי את הדברים האלה שאנחנו אוהבים לעשות, מאיפה הם באים ולמה. שוב ניסיתי להבין מה מושך אותו בשליטה באדם אחר. ניסיתי, והוא הסביר יפה כדרכו, ונהניתי כל כך מעוד הצצה אל תוך נפשו של אדם שמעניין אותי, אבל אני לא יכולה להגיד שהבנתי. זו נקודה עיוורת אצלי, ויכול להיות שאני פשוט לא בנויה להבין את זה.
ממש כמו שאני עדיין לא מבינה את פשרם של החלקים הבדס"מיים (הדי לייט) שלי.
נואשתי מלנסות להבין את הצדדים הנשלטים שלי. בסדר, כן, הסברים הבנאליים, לשחרר, לנוח מהצורך היומיומי להיות בשליטה, בלה בלה בלה - החלק שבאמת לא ברור לי זה הסתירה הפנימית שלי, בין קונטרול פריק מהסוג הגרוע ביותר, לאדם שמתמסר, בסופו של דבר, ממש בקלות. חברה שלמדה סוג מסוים של עיסוי והשקיעה בי אחד מטיפולי ההתמחות שלה אמרה לי פעם שהיא הופתעה מזה. עיסוי, במיוחד עיסוי דינמי יותר, שמשלב שינויי תנוחה והזזה של האיברים ממקום למקום, דורש מהמטופל לוותר על הניסיון להשתתף במאמץ, ולהפקיר את אבריו לידי המעסה. למטופלים רבים זה קשה, לשחרר את השרירים ולא לנסות "לעזור" לטיפול. ואני דווקא ממש טובה בלהיכנס למצב צמחי ולתת למטפלים לעשות מה שהם רוצים בגוף שלי, כל עוד אני סומכת עליהם. הניגוד הזה בולט לי במיוחד מאז שאני רואה את הקשיים של הבחור לשחרר שליטה - הניגוד בינינו בחזית הזאת הוא עצום. ואני באמת לא מסוגלת להבין איך זה שעם כל הקונטרול פריקיות של שנינו, הוא לא מסוגל לשחרר שליטה בשיט, ואני זורקת אותה בקלות כזאת עם האדם הנכון.
קשה לי לסמוך על אנשים - לא כי אני מצפה שיפגעו בי, אלא כי אני קונטרול פריק ולא סומכת על אנשים שיעשו דברים כמו שצריך. כי זה מה שקונטרול פריקים עושים - לוקחים לאנשים מהידיים את כל מה שהם מנסים לעשות ו"הנה, אתה לא עושה את זה טוב, תן לי להראות לך, טוב, אני אעשה את זה בעצמי". אז קשה לי לסמוך על אנשים שיהיו מבוגרים כשירים ויעשו דברים כמו שצריך. אבל כשאני מצליחה לתת אמון באדם, נהיה לי ממש קל לשחרר. ברגע שאני מצליחה לראות בו מבוגר אחראי שווה ערך לי, ולא אחד מהאנשים שצריך לשמור עליהם שלא יגרמו נזק לעצמם בשטויות שהם עושים, אז זה בסדר, הוא מבוגר אחראי. אני יכולה לסמוך עליו.
ועדיין, כל זה הסבר רציונלי. זה לא אומר שאני מסוגלת ליישב את הסתירה הזאת בתחושה שלי.
אבל מה שיותר מסבך אותי זה הכמעט-אובססיה שלי לאדג'ינג ושות'. אני ממש יכולה להרגיש את הכוכבים בעיניים שלי נדלקים כשאני מדברת להחזיק מישהו לאורך זמן על הסף, על לשמוע אותו מתחנן, על לראות אותו בוכה. אני זוכרת את עצמי נלהבת מהרעיון עוד בגיל ההתבגרות, שנים לפני שהיה לי מושג שיהיה לזה עבורי שם (ופורנו). אני חושבת שגם חלק מהעובדה שאני אוהבת להיות בצד המקבל של זה נובעת במידה רבה מזה שאני רואה את זה (גם) מבחוץ, ונהנית מהדברים המרושעים שנעשים בה ומהיעילות שבה הם מפוררים אותה. כלומר, בי. אותי.
ואני לא יודעת למה. בסדר, כן, כמבחן עצמי זה יופי, ואני אוהבת את התחושה שיש לי מיומנות ואני יודעת לפרוט על הכלי הזה. אני אוהבת את תחושת ההישג, אוהבת לבחון את עצמי שוב ושוב. אבל למה זה?
וכן, שכרון הכוח, תחושת השליטה, העונג שבמניפולציה על אדם אחר. רק שבכל תחום אחר הדברים האלה לא ממש מושכים אותי. זו הדרך היחידה, אולי, שבה אני נהנית לקבל את התחושות האלה. אני לא אוהבת להכאיב. אני לא אוהבת להשפיל. אני לא אוהבת לנהל את שותפיי למיטה. אני לא אוהבת, למעשה, שום דבר שנכנס תחת המטרייה הרחבה הזאת של "שליטה" - מלבד זה. גירוי ומניעה. התעללות מתמשכת שמבוססת על עונג חסר אונים. רק על עונג. זה חייב לעבור דרך עונג, כמו הכינוי הכל כך מייצג שלי. חשבתי שאולי זה מתחבר אצלי בצורך המתמיד בריצוי - רק שהצורך הזה מאד נחלש אצלי עם הזמן, ואילו הדחף לגרות גבר במשך שעות בלי להניח לו להשיג את הפורקן המיוחל רק גבר.
אני חושבת שאולי זה מתחבר לי לתשוקה שלי מנעוריי להיות פם פטאל. להיות הכי מושכת. להיות זו שכל הגברים סביבה חסרי אונים בתשוקתם אליה. היום הרצון הזה נראה לי טיפשי וילדותי. אני כבר אפילו לא זוכרת למה זה נראה לי כזה דבר רצוי, למה המבחן המתמיד מול המבט הגברי נראה לי כמו דבר להשתוקק אליו. אבל אז לא היה דבר שרציתי יותר מלהיות זו שגברים לא יוכלו שלא לחשוק בה. ויכול להיות, יכול להיות שיש בזה משהו מאותה תחושה - להחזיק בידי את העונג של מישהו אחר, את התשוקה המוחלטת וחסרת האונים שלו. שלא יהיה מסוגל לחשוב על דבר מלבד התשוקה שאני מעוררת בו.
בקיצור, אני לא יודעת, ואני אמשיך לחפור בזה, כי אני קונטרול פריק ולא להבין דברים בנוגע לעצמי מחרפן אותי.