סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

בעבור חופן צומי

אני רוצה את אור הזרקורים; אני רוצה תהילת עולם; אני רוצה את סגידתו של קהל משתאה; אבל אני מוכנה להתפשר על צומי, בינתיים.
לפני שבוע. רביעי, 10 ביולי 2019, בשעה 22:18

לפני כמה ימים, לאחר ניסיונות תיאום שלא צלחו במשך חודשים, הצלחנו באופן שלא ייאמן להיפגש הבחור ואני עם Bent Wordsmith (איך חסרה לי כאן פונקציית תיוג כמו בפייסבוק, איך), אחד החברים הוותיקים והיקרים שהניב לי האתר הזה, למרבה הפלא (יש אנשים שמוצאים פה סקס פרברטי, אני אספתי מפה במשך השנים בעיקר חברים. וגם קצת סקס פרברטי), לצורך היכרות קצרה ובסיסית עם קשירות בחבלים, איתי כאובייקט ועם הבחור כתלמיד המקרמה הטרי.

מי שלא ראה את בנט מתעסק בחבלים לא ראה שמחה מימיו. התערובת של הניצוץ הסדיסטי המאושר שנדלק לו בעיניים עם הרכות האוהבת הגלויה שהוא מפגין כלפי בני טיפוחיו (החבלים, כמובן. "חבל זה כלי" מיי פוט) יוצרת משהו יפהפה ומשמח.

כבר הרבה זמן תהיתי מה יהיה היחס שלי לנושא. אני מאד אוהבת לצפות באמני קשירה, רואה בזה הרבה יופי, אבל לא מרגישה משיכה מיוחדת להיות שם מכל צד שהוא, וכשהתנסיתי בקשירה מהצד הקושר זה היה מעניין כלמידת מיומנות, אבל לא עשה לי שום דבר מצד הריגוש.

אני עדיין לא בטוחה מה דעתי בנושא. בניגוד לחשש המוקדם שלי, לא חוויתי סטרס מהסיטואציה, אבל גם לא ריגוש מיוחד. אולי זו לא הייתה הסיטואציה לשפוט - בשיחה על הנושא עם Alatar (עוד חבר ותיק ויקר אבל דווקא לא בזכות האתר הזה, שכבר כמה זמן טוען שחבלים יכולים מאד להתאים לי ולאישיותי) הוא אמר, "הדגמות כהדגמות מנותקות מקונטקסט, ולקונטקסט בחבלים יש לא מעט משקל" (ועל כך עניתי, "גם לי"). שזה אולי נכון, אבל אני לא רואה איך אוכל להגיע לדגום את זה באופן לא מנותק מהקונטקסט אבל שכן יתאים לי.

בקיצור, רבות מחשבות בלב איש, ועדיין לא הגעתי למסקנה. לפחות אני יודעת שזה לא מכניס אותי לסרטים וכן נעים לי, במידה כזו או אחרת. אבל האם אני אדם שמתאים לו הדיאלוג המתמשך וההדרגתי הזה עם חוסר האונים והמניפולציה הגופנית, האם זה באמת עשוי לעשות לי טוב - לגמרי לא בטוחה. 

לפני שבועיים. רביעי, 3 ביולי 2019, בשעה 23:27

הבחור כתב פוסט על העובדה שקהילת הבדס"מ-פטיש-קינק בארץ לא באמת מבדילה בין בדס"מ לכל השאר, והאמת היא שאני חותמת על כל מילה שהוא אומר. אני נתקלת לעתים קרובות בדיונים הזויים-בעיניי בשאלה האם נשלטת יכולה לנעול מגפי פטיש או שזה יגרום לה להיראות שולטת, האם שולט יכול לרצות שיצליפו בו או שיזיינו אותו אנאלית או ניוש, או עד כמה זה הורס את עמדת השליטה לרדת לנשלט/ת - וכל מיני שאלות שבעיניי מעידות על דבר אחד מתכנס: אנחנו כל כך קטנים (כקהילה), שאנחנו שוכחים לתחום גבולות בין הקינקים השונים.

הבחור פטישיסט נעליים ורגליים. הוא ממש אוהב נעליים ורגליים. הוא מסוגל לקשור אותי, להתעלל בי, ואז, בעודי מייבבת במסכנות, ללקק לי את כפות הרגליים (הנתונות בגרביונים לפי טעמו) בהתמכרות מוחלטת. וזה לא שובר שום דבר בסיטואציה - זה לא מציב אותי בעמדת כוח, זה לא עושה אותו פחות "שולט". הוא מסוגל לשכב על הרצפה לרגליי כדי לתת לי גישה נוחה להתעסק עם הגוף שלו בכפות הרגליים שלי, וזה לחלוטין לא מציב אותו בעמדה של "נשלט". גם לא כשהוא לובש גרביונים בעצמו (לא, ללבוש פריטי לבוש "נשיים" זה לא "משפיל". נדפק לכם המוח? נשיות זה השפלה?) הפטיש לא קשור אצלו לבדס"מ בשום צורה שהיא, מה שלגמרי הגיוני אם עוצרים לחשוב על זה חצי שנייה.

ואין לזה מקום אצלנו. אנחנו מחזיקים פטישים כתפאורה לתפקידים בדס"מיים שונים - נשלט אמור לסגוד לרגליים או לקבל בתאווה פלאגים וזיונים בתחת, שולט אמור להיות תמיד בפאסון ולהושיט את רגליו לנשלט. מה יעשה השולט שאוהב גירוי אנאלי או מתחרמן מלהרגיש כפות רגליים על פניו - נו, באסה לו. התפאורה לא מתאימה.

זה מטופש ומבאס. הייתה צריכה להיות לנו יכולת להכיר בחוסר הקשר בין השניים, ולתת לכל אחד מהם את הקיום העצמאי שלו.

לפני שבועיים. שישי, 28 ביוני 2019, בשעה 21:22

הבחור העלה פוסט עם תמונה ממעללי אתמול, פוסט שלא תמצאו יותר. התמונה תיעדה סימנים סגולים מרשימים שהוא השאיר עליי. 

זמן ממש קצר אחרי שהעלה את הפוסט צצה תגובה נרגשת. האם הייתה בה התלהבות מהסימנים? אולי שמחה על חיי המין העשירים והמגוונים שלנו? שמא ניסיון למצוא צורות בסימנים ("היי! הכתם הזה נראה כמו חדקרן שמנפח בלון ממסטיק!")?

ובכן, לא. זו הייתה הפניה לרופא שיבדוק את הוורידים שמעטרים את העור שלי מסביב לאותם סימנים - תזכורת: בגוף שאני חיה בו כל יום, וכנראה מודעת למה שיש בו ומה שאין בו - כי זה לא בריא ואף מסוכן.

דבר ראשון, ביקשתי מהבחור למחוק את הפוסט, כי אני לא מוצג קליני וחיי המין השמחים שלנו הם לא בסיס לאבחנות רפואיות. ואחר כך חשבתי לעצמי כמה שזה מייצג בעיניי את החברה שלנו: כל עוד תציגו שלמות גופנית, יחפיצו אתכם מינית אם תרצו ואם לא - אתם מיניות בגוף אדם, לא אדם שיש לו גם מיניות.

אבל מרגע שאתם מציגים לראווה את "הפגמים" - כל אותם סימנים שהגוף שלכם אנושי ומושפע מחלוף הזמן, תנאי הסביבה ושאר מרכיבים - אתם כבר לא יצור מיני, אתם מוצג רפואי, אובייקט לאבחנה. כל שמנה מכירה את עשרות ה"דואגים לבריאותה", שאין להם כלום נגד שמנים, חלילה, זה פשוט לא בריא (יש להם אפס עניין בתוצאות של בדיקות דם, אגב. זה לא סוג הבריאות שרלוונטי בעיניהם). נכים שהנכות שלהם נראית לעין מכירים את הקושי לגרום לאנשים שאינם פטישיסטים-לנכות לראות אותם כיצור מיני. אז לא רק השמנה, ולא רק נכות - גם כל חריגה ממודל היופי הצעיר-רזה-חלק כנראה דורשת אבחון ויחס קליני.

אז בואו אספר לכם משהו: הגוף שלי עתיר אי-שלמויות. אני חיה בתוכו עם פגמים, עם קשיים בריאותיים, עם מלוא האנושיות שלו. ויהיו בו עוד ועוד "פגמים" ככל שהזמן יחלוף, כי זה מה שגוף ביולוגי עושה. ובתוך כל ה"פגמים" האלה, אני אמשיך לעשות סקס, כי אני רוצה. 

וכשאני עושה סקס, אני עושה סקס. והסקס שלי נפלא וסוטה ומלא חיים ואהבה, אפילו שהוא נעשה מתוך גוף שופע באגים. וכשאני מציגה לכם תמונה מחיי המין שלי, זה לא לשם אבחנות רפואיות. תלמדו לחיות עם העובדה שלסקס יש קיום גם בגוף שאינו מושלם, ושה"פגמים" הם רקע חסר משמעות ודי מובן מאליו כשמדובר בבני אדם, ולא המוקד.

לפני 3 שבועות. שלישי, 25 ביוני 2019, בשעה 08:33

הייתה לי איזו עבודה דחופה לגמור, ומעט מדי מוטיבציה. ברגע של אולי שיקול דעת לקוי, ביקשתי מהבחור שייתן לי תמריץ להשלים את העבודה בזמן. הוא חשב על זה קצת ואמר, "אם לא תשלימי את זה עד שניפגש, נעשה רק וניל. לא שום דבר אפילו קצת סוטה. אני אפילו לא אגמור לך בפה".

כבר מזמן לא עבדתי בכזאת מוטיבציה כמו עכשיו. הוא מכיר אותי טוב מדי.

לפני 3 שבועות. שבת, 22 ביוני 2019, בשעה 00:23

"בבקשה תן לי לגמור? אני כל כך צריכה את זה, אני אעשה כל מה שתבקש. בבקשה?"

הוא צוחק. "את גם ככה עושה כל מה שאני מבקש". 

לפני חודש. שלישי, 18 ביוני 2019, בשעה 23:24

על הפנים שלו יש הבעה של ריכוז דאוב, כולו ממוקד כחוד סיכה במתרחש בגופו - באגן שלו - בזין שלו. היד שלה עליו היא מרכז עולמו והיא שותה את ההבעה שלו בצמא.

"אתה רוצה לגמור". היא לא שואלת. בשביל מה לשאול? היא כבר יודעת.

הוא מהנהן. אחרי רגע הוא נזכר שהיא מצפה ממנו לענות תמיד בקול, ומוסיף, "כן. כן. בבקשה". הוא לא מתכוון להוסיף את ה"בבקשה", אבל התחינה מגיעה מעצמה, לא קרואה אבל בהחלט מלאה כוונה.

"הממ". היא ממשיכה לשחק בו בזמן ששיניה מחפשות שוב את הפטמה שלו. היא לא נושכת חזק, רק בדיוק מספיק כדי שטבעת הדקירות סביב הפטמה שלו תשלח בו חץ של תאווה שיתמזג עם מה שידה המשוטטת עושה לו.

היא מסתכלת בו בזמן שאצבעותיה מטיילות עליו כמו בהיסח הדעת. כמה דברים שכבר עשתה לו, כמה פעמים כבר שהביאה אותו לסף, לרגע הזה שבו עיניו נעצמות בכוח ופיו נפער והזין שלו כבר מתחיל להכין את עצמו לפלוט בכוח את הזרע שיעבור בו... ועצרה, ברור שעצרה. היא לא רוצה שהכל ייגמר, הרי. היא רוצה להמשיך לשתות את הרעב הזה שעל הפנים שלו, את התשוקה שעושה אותו יפה כל כך.

המחשבה מלהיטה אותה, שוב, כמה שהרעב עושה אותו יפה, בהבעת ההתמסרות הזאת על פניו. כשעיניו פקוחות, הן ממוקדות בה, מלאות אמון ותחינה. הוא שלה, הוא נותן לה את עצמו, והיא רק רוצה לקחת עוד ועוד.

"תן לי", היא אומרת. "תן לי אותך". והיא מתיישבת שוב על פניו. כמה פעמים שכבר עשתה את זה היום, בין כמעט-גמירות שלו, ולא מספיק לה, ולא מספיק לו. לשונו נשלחת אל מטרתה עוד לפני שהיא מספיקה לסדר את עצמה מעליו, והיא שוב רטובה ונוזלת עליו את תאוותה אל הרעב שלו.

שפתיה התחתונות על פיו וגופה מפותל במקצת לאחור, כדי שכף ידה תוכל לאחוז בזין שלו וללפות אותו שוב ושוב. ככל שתנועות לשונו מלהיטות אותה יותר, כך תנועות ידה מהירות יותר, נלהבות יותר. הנהמות שלו אל תוכה מרטיטות אותה מבפנים וגורמות לה להתקמר עוד יותר. היא רוצה לעצום עיניים ולתת לראשה להישפך לאחור, אבל היא גם רוצה להמשיך לנעוץ עיניים בפניו, בתחינה המתוקה שבכיווץ הריכוז שבין עיניו, במבטו שלא מש מפניה.

והמעגל סגור, כי ככל שידה נלהבת יותר וקדחתנית יותר, כך לשונו נמרצת יותר, והיא מרגישה את זה מתקרב עוד, מרגישה את עצמה נוזלת על הסנטר שלו, מרגישה את החום הזה גואה בה לכל תנועה זעירה של הלשון שלו. וידה גורפת ולופתת ומשפשפת אותו בתוכה חזק יותר ויותר, והיא כבר מוכנה לוותר לו, למה לא, שיגמור, מגיע לו עם מה שהוא עושה לה, מה שהוא עושה לה, מה שהוא עושה לה... היא עוצמת עיניים ומתפוצצת עליו, ידה מתהדקת בעווית ונשימות צורמות חומקות מבין שפתיה והופכות לגניחות ולפרצים קצרים של צעקות תשוקה. היא אפילו לא עוקבת אם הוא גומר או לא, הגל הנושא את זרם ההתכווצויות בתוכה סוחף אותה וגורר אותה ולבסוף בולע אותה לתוכו.

שתי ידיה לופתות את צדי פניו ומושכות את לחייו כדי לעצור את תנועת לשונו, שנדמה שיכולה להמשיך לנצח. "די", היא אומרת. "די, די, די".

והוא משמיע יבבה קלושה שיש בה משהו מהמחאה, אבל מפסיק, וכשהיא יורדת ממנו היא רואה את פניו, תערובת של סיפוק ושלווה עם הריכוז ההוא, הרעב, המתוק, הממוקד לחלוטין, והיא צוחקת את שרידי האורגזמה שלה בשביעות רצון כשכף ידה חוזרת לשוטט על הזין שלו, התפוח בתוכה. פניו צונחים הצידה והוא מתנשף בכוח כשהיא ממשיכה ללטף, והתאווה שלו שלא הספיקה למצוא סיפוק מקפיצה את הזין שלו בכף ידה, אדום ומשתוקק.

"בבקשה", קולו קטן וחורק, והיא יודעת שהיא יכולה להירגע. זה עדיין לא נגמר. והיא ממשיכה לבלוע את הבעת התחינה והרעב שלו בשקיקה, וזה כל כך נעים.

לפני חודש. שני, 17 ביוני 2019, בשעה 21:19

אפילו לי יש גבולות. ותגידו מה שתגידו, סקס בלי מזגן זה לא SSC.

לפני חודש. שלישי, 11 ביוני 2019, בשעה 23:02

דיברתי פה רבות על כמה שאני נוטה להתאים את עצמי לפרטנרים שלי, אבל זה תמיד היה בנימת תלונה. זה לא טוב לי, ככלל, הנטייה הזאת שלי לאבד את עצמי ולמצוא מישהי אחרת, השתקפות של מישהו אחר. 

איכשהו, עם הבחור אני שמחה לגלות את הנקודות שבהן אני מוצאת עונג בפנטזיה שלא הייתה שלי קודם. אולי כי זה שוויוני כל כך - שנינו נהנים מלספק זה את צרכיו של זה, לממש זה לזה את הפנטזיות.

בין השאר, הבחור חובב רגליים ופריטי פטיש שנלבשים עליהן. לכאורה, שילוב איום ונורא עם מישהי כמוני, שלוכית וחסרת סבלנות לבגדים וגרוע מכל - שונאת שמתעסקים לי בכפות הרגליים. כפות הרגליים הן גבול קשה אצלי, מכל צד של האסימטריה שאני נמצאת בו, ומעטים מאד האנשים שאני מרשה להם לגעת בהן.

מה שבהחלט לא מסביר למה כשהבחור מתעסק לי בכפות הרגליים - לעתים קרובות כשהן עטויות ירכוני ניילון שאפילו לי נראים סקסיים בטירוף - זה מגרה אותי עד שכחה עצמית. אני בעצמי לא מבינה אם זה שיקוף של ההנאה שלו או תחושות עונג שהסתתרו בתוכי מאז ומעולם ורק חיכו שהמגע העדין והמיומן שלו יחשוף אותן, אבל אלוהים, הצמרמורות העדינות האלה שמלהיטות את העור שלי מבפנים כשהוא מעביר את השפתיים על הקשת הפנימית של כף הרגל שלי, או נושך בעדינות (ופחות בעדינות) את צד כף הרגל והבהונות... אני מתחילה להבין את החיבה הנפוצה כל כך כאן בכלוב לפינוקי רגליים.

 

וחוץ מזה, אני לא שבעה אף פעם מלראות את הידיים שלי, בכפפות שחורות חלקלקות, מתעסקות בזין שלו. זה אחד המראות הסקסיים, שמעולם לא היה לי מושג שמדליק אותי עד שהוא הראה לי. 

לפני חודש. שלישי, 28 במאי 2019, בשעה 18:13

לפני שהבחור ואני הכרנו, ובעצם גם כמה זמן אחרי שהכרנו, ידעתי בצורה מאד מפורשת שאני לא רוצה כרגע סקס לא סימטרי או מערכות יחסים לא סימטריות. הרגשתי שחילופי הכוח האלה לא מתאימים לי כרגע, שכרגע מתאים לי מישהו שהאינטראקציה שלי איתו תהיה בגובה העיניים, שנינו באותו גובה.

הקשר עם הבחור התחיל בגישוש ממושך מאד מה מתאים לנו באינטראקציה בינינו, גישוש שמן הסתם לא סיימנו ואני מקווה שלא נסיים לעולם (כי תמיד יש מקום לבדוק ולנסות ולשנות ולגלות), אבל כן התביית בהדרגה על כיוון מאד ברור שבו השליטה - בסקס ובמגע, לא בשום דבר אחר - בידיים שלו.

זו לא פעם ראשונה שאני בקשר כזה. זו כן פעם ראשונה שאני בקשר כזה במסגרת של אהבה. זה מפתיע מאד ויקר לי מאד. מפעים אותי כל פעם מחדש כמה שהוא רוצה שיהיה לי טוב, כמה שהוא מתעלל בי בדרכים שהוא יודע היטב שיגרמו לי לצעוק ולייבב ולהתלונן מרה אבל גם יעשו לי טוב על הנשמה. מפעים אותי כמה קרובה אני מרגישה אליו, איזו תחושה חמימה ואהובה זה נותן לי.

אבל אני גם יודעת היטב את גבולות ההתמסרות שלי. אני תמיד יודעת שזה משחק. אני תמיד יודעת שאני מרשה לעצמי להיות קטנה ותלויה בדיוק עד שבריר השנייה שבו זה יפסיק להתאים. שברגע שזה יידרש, אני אצא משם בתוך עשירית שנייה ואהפוך מחדש לקונטרול פריק בתפקוד מלא, כמו שאני תמיד כשזה נדרש. למוח שלי לא יידרש זמן הסתגלות כדי לעבור ממשחק למציאות.

זה מעניין, בעיניי. כמזוכיסטית כנראה-מלידה, אני מכירה טוב מאד את הספייס שהולך עם מינון גבוה של כאב חזק מהסוג הנכון. הייתי שם הרבה פעמים, במקום השחור והחמים והרגוע הזה, וזה לא מקום שאני יכולה לצאת ממנו באופן מיידי. הוא מחייב אותי לנחות בהדרגה, מהמקום המסומם הזה שבו אני לא לגמרי קיימת, בחזרה אל המציאות. אני יודעת שיש מקומות שבהם אני מאבדת את השליטה באמת.

סף הכאב שלי ירד בשנים האחרונות, ולא ממש ביקרתי במקום הזה כבר הרבה מאד זמן. אני לא מסוגלת בימינו לספוג מספיק כאב כדי להגיע לשם - אני מנחשת שהגוף שלי לא מגיע להפרשה מספקת של אנדורפינים או השד יודע מה. אבל זה בסדר מצדי, אני לא מרגישה צורך בהסתממות הזאת.

מצד שני, אין לי ספייס אמיתי של נשלטת, כי אני בלאי בחזית הזאת. לא משנה כמה שליטה אני מוסרת בתוך המסגרת התחומה היטב של המשחק, אני לא שוכחת את עצמי כקונטרול פריק, ומרכז הבקרה של המוח שלי תמיד נשאר פעיל ומתפקד ומוכן להיכנס לפעולה בהתרעה של רגע. אני מודעת לזה, אי-שם באיזו פינה של המוח שלי, גם כשאני צוללת הכי עמוק לידיים שלו.

וזה מתאים, אני חושבת. מתאים לי, מתאים לו, מתאים לנסיבות. טוב לי לוותר על שליטה רק בתוך הגבולות המוגדרים היטב שעושים לי טוב, ולא מילימטר אחד מעבר לזה.

לפני חודש. שני, 20 במאי 2019, בשעה 22:17

אין לי הרבה פנטזיות רעבות עכשיו. רוב הזמן, יוצא שאני הקלישאה של "ואל אישך תשוקתך" - אני רוצה את האיש שלי, רוצה לגעת בו, רוצה להיות איתו, רוצה לעשות איתו דברים. את חלקם אפשר לעשות ואנחנו גם עושים, את חלקם אי אפשר (כבר הרבה זמן לא השתוקקתי כל כך להתעלל במישהו, לאט, באהבה ובזדון, והוא פשוט לא אובייקט מתאים), אבל זה לא כזה נורא, כי אני רעבה אליו, והצורה שהרעב הזה לובש פחות קריטית.

אבל יש חוסרים שמושכים לי בשרוול מדי פעם, ומתלוננים על כך שהם לא באים על סיפוקם.

הרצון, התשוקה, הדחף העז לגרום למישהו להתחנן. לראות את הרעב המתוסכל על הפנים שלו, את התחינה בעיניים, לשמוע את הבכי מתרסק בקול שלו. לגרות אותו עד שלא יהיה בעולם שלו כלום מלבד הצורך הנואש הזה, ולהיות האדם האחד שיכול לספק אותו, או לסרב. הרגע הזה של הסירוב רודף אותי בפנטזיות, שוב ושוב. להשתעשע באפשרות לוותר לו, ואז להחליט, בגחמה של אותו רגע, שלא, עדיין לא, עוד לא הספיק לי. לראות את הפנים שלו באותו רגע, השילוב המשכר של תחינה וצורך ותבוסה.

והתשוקה שנעשה את זה שנינו, ביחד. צוות של זדון, לגרום ביחד לאובדן שפיות לאדם שלישי. אישה, כנראה, כי טעמיו של הבחור די נעולים בכיוון הזה. לשחק בגוף ובנפש שלה שנינו ביחד. לתת ולקחת. לענג ולתסכל. לשחק שוטר טוב ושוטר רע, ולבדוק כמה טוב משתלבים ביחד הסדיזם שלו והטיזינג שלי, או אולי, מי יודע, העסק עשוי להתערבב. בטוח מהצד שלו, אבל אולי קצת גם מהצד שלי. אולי, בלהט הרגע, אהיה אפילו מסוגלת להכאיב. קצת.

יש לי חיבה מסוימת לקהל אוהד. אוחז בי הדחף שיצפו בנו, שיראו אותנו. אולי לשלב. אולי להביא אדם שלישי אל הסף, שוב ושוב, עד שיתחנן, עד שיבכה, ואז להתענג זה על זה לנגד עיניו הכלות. או עיניה. כנראה עיניה. לדעת שהיא מסתכלת ומשתוקקת ולא יכולה, ואז, בשלב מסוים, לשכוח ממנה ומעיניה הצופות.

משהו מזה יקרה, מתישהו. דברים תמיד קורים. ואני סבלנית כעכבישה במרכז קוריה. בסופו של דבר ארגיש במשיכה העדינה הזאת שמבשרת שמשהו נלכד. אני מחכה. לפחות לא יהיה לי חסר מה (ומי) לעשות בינתיים.