לפני 3 שנים. 11 ביולי 2020 בשעה 12:37
אני אוהבת את ההתמסרות. את הרגע שבו הנשלט מפקיר את גופו ונשמתו בידיים שלי. לעיצוב, לחינוך, לכאב.
ואני עם כל הכוח הזה מרגישה כלכך מלאה ומסופקת.
אין כמו התמסרות, נאמנות, כשאדם הוא כולו רכוש שלי.
שאני מעצבת את גופו, אישיותו, חייו, באידאל שלי.
כמובן יש אדם מאחורי כל זה, ויש להתחשב בכך. אבל האדם הזה בחר לתת לך הכל. ועם מספיק אמונה בך, לתת לך לעצב אותו. זה לא בא ככה בקלות. צריך להרוויח את זה. ואני?
איך הרווחתי את זה? הייתי הכי כנה ואמיתית, הייתי חברה, והייתי גם שולטת. הייתי קשוחה, והייתי גם אוהבת.
בסופו של דברים, הרווחתי את זה בזכות עצמי, בלי משחקים, אני לא אוהבת משחקים. אצלי זה על אמת.
