המערוך

רק שבמקום פעם בחודש וצבעים לציפורניים זה פעם בשבוע וצבעים לתחת

מצד אחד אתם רוצים להפתיע את הילדה בפתיתים טעימים ומצד שני היא לא אוהבת מרקם של בצל? גררו את הבצל בפומפיה על החורים הקטנים, השאירו את הגרירה עם מעט מלח כדי שתגיר כמה שיותר נוזלים ואחרי סחיטה, מטגנים את הבצל המגורר על חום נמוך וערבוב מזדמן עד שהוא הופך לפירורים של צבע ללא נוכחות מרקמית מורגשת.

בשיעור הבא נלמד איך מכינים עוף רך בציפוי פריך ותפוצ'יפס ביתי

איזה משטח חד פעמי או מתכבס בקלות אני יכול לפרוס נגד כתמי שעווה

לראות שני מבלים בכיסאות גלגלים. ובאופן כללי למרות שהליין מפציץ באזהרות על אנשים שלא יכנסו כי הם לא מספיק נוצצים, הקהל עצמו מאוד מגוון בגילאים ובצבעים שלו. מצד שני קמתי הבוקר וראיתי הודעה בקבוצת בדסמ פופולארית בפייסבוק על בחורה שהוטרדה שם ומספרת שהDMים לא עזרו לה ¯\_(ツ)_/¯

אני לבד קצת שנה וקצת והיה לי הרבה זמן להיות עם עצמי ולנסות להבין מה אני כן ומה אני לא.

לא אלאה אתכם ברשימת המכולת של מה עושה לי נעים בזין כי זו לא הפואנטה ואת הרוב הבנאלי ניתן לנחש. מה שהבנתי על עצמי זה שאני שילוב מוזר של סדיסט ומרצה. אני נהנה מלהכאיב ולדרוש ולקחת ולהקטין - אבל רק בתנאי שמדובר בכאב מהסוג המגמיר. וכשזה כאב מהסוג המגמיר, אני נהנה לחלק אותו מכל הלב. אבל אני לא אהיה זה שחוצה לגבול השובר. באופן אירוני, אני אוהב להתנהל בצורה אנוכית לחלוטין אבל יכול לעשות את זה בפועל רק כשאני בטוח שזה בדיוק מה שמדליק את מי שאיתי. 

אחת מכן פעם אמרה לי שמה שהיה ביננו זה סקס קינקי, לא BDSM כי אמנם היו מכות וקשירות ואין חור שלא נפער לעומקו בעזרת מספיק רוק אבל לא הייתה שם שום תפיסה בסיסית של צד אחד נעלה וצד שני נרמס. רק שני אנשים שמשחקים ביחד בנדמה לי. מוזר לי לחשוב על עצמי בקונטקסט של "שולט", להגיד למישהי איך לחיות, דורש איזושהי יומרה שאין לי. אבל אולי גם זה הוא רק מופע של הפחד שלי לאהוב ולהאהב

ללכת מהסלון לחדר השינה כשהבחורה שאיתי כרוכה ברגליה סביב מותניי ואני נושא אותה כמו תיק קטן ואז להיתמם כאילו כל התמרון הזה הוא משהו שקורה לכולם כל הזמן

אני אוהב לבשל. הן בדרך כלל מביאות בקבוק יין אבל יין צריך לנשום אז אני פותח בקבוק לפני שהן מגיעות, כך שיוצא שכל אחת שותה את הבקבוק שקודמתה השאירה. הפסיכולוגית שלי שאלה בשביל מה אני צריך את כל ההתנהלות הזאת, למה אני לא יכול להסתפק בשותפה או שתיים. עניתי לה שהמסגרת הנוכחית מגבילה את המקום שאני יכול לתת לכל אחת בחי, וזה מגן עליי מלהיבלע. מהצד זה נראה שאני חוגג אבל בפועל אני סתם מפחד. נחלצתי ממקום רע ועכשיו אני מפחד מרעשים של זוגיות.

את הרעיון קיבלתי כשהיא אמרה לי שהיא ניסתה פעם שיבארי וזה הכאיב לה. הקשרים הלוחצים, התליה. חייבת להיות דרך, חשבתי, להיות מנוטרלת לחלוטין ונעימה לחלוטין. בהיותי מי שאני, הפיתרון שמצאתי מגיע מעולם האפיה.

פרשתי שמיכה זוגית דקה לרוחב המיטה שלי והוריתי לה לשכב לאורך, צמודה לצד שמאל, עם הידיים צמודות לגוף. אחרי שנשכבה, דחפתי אותה מלמטה הצידה והתחלתי לגלגל אותה בתוך השמיכה. כשהגענו לצד ימין של המיטה היא הייתה מגולגלת כמו מילוי של בורקס טורקי בתוך נחש בצק. בשלב הזה לקחתי חגורה והעברתי אותה מתחת לשמיכה ואז חגרתי אותה מסביב למותניים והידיים. הגולם שלי הושלם בהצלחה, שוכבת על הבטן, עטופה ברכות וחסרת אונים.

היות והשידוך הקלאסי למאפה זיווה שכזה הוא כמובן ביצה, ניגשתי לראש הגולם המתוקה שלי והצעתי את הביצים (הלא חומות, שום דבר לא מושלם) שלי לנישנוש. אחר כך התחלתי לדחוף את הזין שלי לעומק הפה והגרון של הגולם תוך כדי שאני מציע לה להרטיב אותו היטב היטב, לטובתה שלה. הגרון שלה היה מזמין והוציא ממני נהמות שקטות של שקיעה בנעימים. כשהזין שלי הרגיש לי רטוב ברמה נאותה עזבתי את ראש הגולם ועברתי לזנב. הפשלתי לצדדים את שולי השמיכה וייצרתי פתח בצורת משולש שראשו חושף את אמצע התחת. צידי המותניים, הידיים וכל הגוף נשארו עטופים - השעה להפוך לפרפר טרם באה. "את יודעת מה הולך לקרות עכשיו", אמרתי לה והיא מייד פלטה "אבל התחת שלי צריך הכנה!". מיקמתי את הכיפה שלי בכניסה לטבעת שלה והנחתי אצבע אחת על הזין שלי, מנחה אותו בעדינות להישאר במקום. לאט לאט התחילה הגולם לנסות לדחוק את עצמה למעלה ולהכניס את הזין הרטוב מרוק לעומק התחת שלה, מילימטר אחרי מילימטר. "נראה לי", ליחששתי באוזנה, "שהתחת שלך לא צריך הכנה. כל מה שהתחת הזה היה צריך זה" ובנקודה הזאת לא הספקתי להשלים את המשפט והיא אמרה במקומי "את הזין של אבא".

[אקדים ואומר שאני לא מכיר אף מחקר כמותי שעוסק בקשרים נסיבתיים בין CPTSD וBDSM ולכן כל מה שאומר בנושא הוא בגדר אינטואיציה ולא ידע ולכן נחסוך את זה לפוסט עתידי. אני כן מכיר מעט מחקרים שעוסקים בBDSM כאפשרות לשחזור ואף התמודדות עם טראומות]

דבר ראשון נשאל - איך יודעים שיש לי CPTSD? קל לענות בחיוב במקרים הקיצוניים והבולטים - אנשים שחוו התעללות פיזית/מינית ממושכת בילדותם ופיתחו סימפטומים שהממסד הפסיכיאטרי מקטלג כהפרעות אישיות קלאסטר B - נרקסיסטים, אנטי סוציאלים, בורדרליניות והיסטריוניות (המגדר לא מחייב אך כן מייצג סטטיסטית). האבחון הרבה יותר חמקמק כשמדובר באנשים שחוו "רק" התעללות קלה, או "סתם" הזנחה מתמשכת וחוסר עניין. תחושת הדחיה מופנמת והופכת להיות קול פנימי. הילד גדל להיות אדם שלא מאמין שראוי שיאהבו אותו בגלל מה שהוא, שלא מאמין שהעולם הוא טוב ובטוח, הוא נתון להתפרצויות רגשיות ולקהות רגשית לסירוגין, והוא מאמין שביקורת תמידית, פנימית וחיצונית, היא קריטית כדי להתמודד עם הסכנות הבלתי נגמרות שהעולם מזמן לנו.

אני אעצור פה כי איני קלינאי. ההקדמה הקצרצרה נועדה להשאיר עד לנקודה זו את מי שחש הזדהות כלשהי עם הסימפטומים, גם אם אין לה בהכרח זכרונות אימה מהבית. אני רוצה לתת במה לספר אדיר בתחום שסיימתי לא מזמן ואני מרגיש את השפעתו הברוכה מחלחלת.

לספר קוראים Complex PTSD: From Surviving To Thriving ולמחבר קוראים פיט ווקר. מדובר במדריך דפניטיבי שמתחיל מהמשגה ופרשנות ועובר לדרכי התמודדות וטיפול. יש עותק של האודיובוק ביוטיוב והוא שווה את העשר שעות:

אבל עכשיו כשעברתי לחיות לבד ולחיות עד הסוף, אין מנוס מלהתחדש במעט ציוד תקני להעשרת החוויה. יצאתי עם זוג חברים ועשיתי קצת קניות לשבת.

קניתי משהו לכוס. משהו לתחת. משהו לעיניים. משהו להפלקה. משהו לידיים. רק משהו לפה שכחתי לקנות והצער והחרטה מלווים אותי עד עכשיו. לא תהיה ברירה אלא לשוב בהזדמנות