אני מכיר אותה יותר טוב מכל אחד אחר,
אני מכיר אותה לפעמים יותר טוב ממה שהיא מכירה את עצמה,
אני יודע אותה באלף ואחת צורות ואני ממשיך ללמוד אותה כל יום.
אני מכיר את הכאבים שלה, יודע את המחשבות שלה, מרגיש את החרדות, ניתוקים, תסכולים שלה.
ברורים לי מאיפה מגיעים המכשולים האלה, האוכל, הדרוזים, הבית, הלבד, עולם הבדסמ לפעמים, הרעשים, הרעידות.
אני מנסה להיות שם בשבילה בכל רגע, להחזיק לה את היד ולהרים אותה למעלה, מעל למכשול.
לרוב זה מצליח, לפעמים לא...
ואני יודע שיש מכשולים שזה לא יספיק, להושיט יד מרחוק, חיבוק וירטואלי או מילים דרך הטלפון... יש מכשולים שאני צריך, חייב, זקוק ללהיות פיזית לידה, להרים אותה על הידיים שלי תרתי משמע, ולקפץ מעל המכשול.
אני יודע שקשה לה לפעמים, אני יודע שכואב לה כל הזמן (גם אם היא לא אומרת), אני יודע שיש מכשולים חריפים יותר מאחרים, אבל אני יודע מה היא בדיוק צריכה.
עם כל הצניעות, אותי. היא צריכה אותי.
(ורגע של כנות - אני צריך אותה).
ולא באהלן אהלן, לא על הדרך, לא כשמזדמן..בשביל שבאמת אוכל להקל בהתחלה, לפתור באמצע, לשים דברים חדשים, מעניינים, כיפים במקום בסוף..
בשביל שהיא תאכל, ותצחק, ותצמח, ותהיה שקטה מבפנים, בטוחה, רגועה, שלווה, בשביל שהיא תגמור, תחייך, תרגיש בטוחה לבכות ולשתף...בשביל שהיא תהיי הכי הכי שלה ושאני אהיה הכי הכי שלי...
בשביל כל אלה ועוד אנחנו חייבים להיות ביחד!! 24/7/365...ביחד לנצח!!
חיים מדוייקים, קראתם את הבלוג הזה? יופי, יאללה, תעשו מה שצריך לעשות. 🦄💓