לפני 3 חודשים. 16 בספטמבר 2024 בשעה 6:41
מאיפה אני מתחיל בכלל כוסעמק ערס...
נתחיל בזה שהכל קם ונופל בגלל/בזכות זה שאני באמת אוהב אותה באלף סוגי אהבות -
אני אוהב אותה כחברה הכי הכי שלי,
אני אוהב אותה כילדה הסוטה שלי,
אני אוהב אותה כאישה של חיי,
אני אוהב אותה כתאומת הנפש שלי,
אני אוהב אותה כדילרית של הרגשות שלי,
אני אוהב אותה כילדה עשויה לבבות שלי,
אני אוהב אותה בכל נשימה,
אני אוהב אותה כחלק בלתי נפרד ממני,
אני אוהב אותה כפרטנרית שלי,
אני אוהב אותה,
פשוט, טהור, נקי.
ולפחות אצלי, יש משהו מעבר לרגש כשאני אוהב,
יש מעשים, יש תכלס.
ואני טוטאלי, קיצוני יש שיגידו. אני אלך הכי רחוק, אני אסתכן, אני אפילו אפגע בשביל האנשים שאני אוהב...
ותזכרו לאורך הפוסט - כמה שאני פאקינג אוהב אותה!!!
ועוד משהו חשוב, בשום שלב, בשום רגע, בשום סיטואציה אני לא מאשים או מבקר את הילדה שלי, עם כמה שאני מכיר אותה, ואני מכיר אותה יותר טוב מכל אחד אחר, לא אני (וחותם לכם שלא משנה איזה סיפור חיים היה לכם, גם לא אתם) יכולים לשים את עצמנו בנעליים שלה, במחשבות שלה, בפחדים שלה, בחששות שלה, בכאב שלה, בהתמודדיות שלה.
לא ארחיב על השבוע שהיה אבל היה מטורף,
טקס הקלרה בשישי שלקח את החיבור בנינו לרמה גבוהה יותר,
מסיבת טבע בשבת ("טבע" באולם אירועים) שהתגלתה כפסיכית והיה פשוט מושלם
ועוד מפגשים במהלך השבוע,
ואז הגיע חמישי,
הפכתי כוכבים בשביל שתהיה לי בייביסיטר בערב,
זה היה הסיום של שבוע מטורף וידעתי שתהיה לי בעיה לצאת עד אור הבוקר בגלל שלא יהיה מי שישאר עם הילדים עד הבוקר..אז מבחינתי רציתי שהילדה שלי תבוא אליי, נראה טלוויזיה, אאכיל אותה, נזדיין 7 פעמים, ונישן (עד שהילדים יקומו)...
אבל אני ממש אוהב לצאת איתה וגם יודע שהיא מחכה לחמישי-שישי בשביל לפרוק את כל הקושי של מהלך השבוע.
היא מחכה לסופי שבוע בשביל להוציא את התסכול והקושי של העבודה, הכאב של העבר, הטראומה מהנובה, הזעם על שיש עדיין חטופים בעזה , הקשיים של החיים.
אז הפכתי כוכבים בשביל למצוא בייביסיטר עד הכי מאוחר שאצליח.
שילבתי בין בייביסיטר (ילדה בת 20, נראית כמו דוגמנית אבל זה כבר לפוסט אחר...😋) לאמא שלי, הצלחתי לתפור את זה ואמרתי לאמא שלי שאחזור עד איזה 04:00 בערך (הילדים קמים ב 05:00 ואני צריך להיות בבית)
נסעתי לאהבה שלי, אכלנו, שתינו, צחקנו והלכנו קצת לנוח (כשנגעתי בה תוך כדי היא עשתה קולות של פחות בא לי עכשיו כי הולכים לנוח והיא לא התקלחה עדיין...ואני מודה שאמנם ממש רציתי להתנות איתה אהבה (לפרק לה את הצורה בשפה פחות יפה) אבל גם ממש רציתי לישון איתה. אני תמיד דרוך כשאני שוכב במיטה איתה, כשהיא נרדמת, שלא ארדם בטעות ואגיע הביתה בשעה לא הגיונית, שלא יתקשרו ולא אהיה זמין, כל מיני כאלה. וגם כשאני שוכב לצידה, אני לא מסוגל לא לגעת, ללטף, לצייר עליה עם האצבעות שלי... אז עד שיש הזדמנות לישון איתה באמת, אנצל אותה.
אז נרדמתי, ישנתי בקטנה אבל ישנתי טוב...
התעוררתי למראה הכוס שלה מעל הפנים שלי, היא מתיישבת עליי ואני מתחיל לאכול!
ילדה סוטה שלי, דאדי שלך רוצה לקום ככה כל פעם!!!! טפלי בזה.
אבל אז, במקום להזדיין כאן ועכשיו, היא זזה מהמיטה אז קמתי להתארגן (היא כבר הייתה כמעט מוכנה) כי היינו צריכים לזוז למסיבה.
אז יצאנו בחמישי, מזכיר שידענו שלא נוכל לצאת להרבה זמן (אמא שלי שמרה על הילדים) אבל בכל זאת היא (הילדה שלי, לא אמא שלי :)) לקחה קרטון בדרך (הייתי צריך להיות אסרטיבי ולהגיד לה שלא תיקח. אבל זרמתי איתה, היא ילדה גדולה ומודעת לכל הנסיבות והסיטואציה
הגענו, הייתה תקלה במערכת סאונד של המקום...הגענו ב 00:30 ואירוע שהיה אמור להתחיל ב 20:00 עדיין לא התחיל..
פה התחלתי לחשוד שהערב הזה לא יילך כמו שציפיתי...
שלא אוכל להישאר עד שהאמן שאני אוהב יינגן,
שלא אוכל להישאר לאורך כל הדלקה של חברה שלי,
שלא אוכל להישאר עד אור הבוקר...
ואם אני לא אוכל להישאר, מה אני יכול לצפות מהילדה הרווקה שלי, שפשוט תישאר בבית ותלך לישון, ברור שלא....
אז ניצלנו כל רגע במסיבה, ומ -01:30/02:00 התחילה המסיבה האמיתית...
רקדנו ממש, נהנינו ממש, היא הייתה בעולם אחר, בעולם שכולו טוב.
וכל איזה רבע שעה היה לנו דיון קצר על זה שאני אומר שצריך ללכת באזור 3 והיא מנסה לשכנע אותי לתת לה להישאר לבד ושהיא תסתדר על איך להגיע הביתה
איך?????????????????????????????????????
איך דאדי יכול להשאיר את הילדה שלו לבד במסיבה כשהיא פתוחה על 200, מייללת לגברים אחרים, אומרת בקול משפטים שמי שלא יודע באיזה הקשר הם נאמרים יכול להיפגע או לפגוע, איך אני יכול בלב שלם לנסוע הביתה ולהשאיר אותה ככה בתל אביב??
למרות שאני באמת סומך עליה, למרות שאני באמת בטוח בהחלטות שלה, למרות שהיא באמת ילדה גדולה ובסוף בסוף, למרות שאלה החיים שלה, לא שלי... למרות כל אלה, הייתם יכולים להשאיר אותה שם ככה? אני לא, ולמרות הכאב שזה הביא, גם עוד מיליון פעם הייתי מחזיר אותה הביתה.
אבל ידעתי לאורך הערב, ידעתי שהיא תתאכזב, ידעתי שזה לא טוב להוציא מישהו מהדלקה באמצע השיא שלה, ידעתי שהערב שלה לא יסתיים ככה, ידעתי שהוא ייכנס לתמונה, וההרגשה הזו ליוותה אותי במהלך הערב, לא רציתי ללכת ב 03:30, ממש לא רציתי אבל מה יכלתי לעשות?
ואז הנסיעה הכי קשה שהייתה לי איתה אי פעם, נכון זו הדלקה, שבירת הדלקה יותר נכון, אבל היא כעסה, היא בכתה, היא לא דיברה, היא נרתעה מהמגע שלי, היא לא ענתה למילים שלי, כשהיא כן דיברה היא הטיחה בי דברים קשים (דברים נכונים, ששנינו יודעים, אבל שנוגעים בדיוק איפה שכואב - "הוא היה צריך להיות איתי במסיבה היום", "מה חשבת לעצמך שנכנסת לקשר עם רווקה" וכאלה)
אני לא שופט, תנסו אתם פעם אחת להיות על אסיד מטורף ושמישהו יתפוס אתכם ביד ויוציא אתכם בשניה מהעולם הנפלא שהייתם בו, זו חתיכת כאפה שאני לא מאחל לאף אחד...אבל מה יכלתי לעשות?
אמרתי מהתחלה שיש לי עד 03:00, נתתי התראה כל הזמן, משכתי עד 03:20 כי לראות אותה רוקדת עם החיוך הזה זו התרופה לחיים האלה, אבל הייתי חייב ללכת ולא יכלתי להשאיר אותה...
באיזשהו שלב אמרתי לעצמי לא להתווכח איתה, היא דלוקה, אין לי מה להסביר ולשכנע, רק להיות ולנסות לעזור, אמרתי לה שתישאר אם חברה טובה שלה תסכים (רציתי עוד חוות דעת ממישהו סחי שמכיר אותה טוב מאוד מה הדבר הנכון לעשות), בדרך דרומה אמרתי לה שאני אחזיר אותה אם היא רוצה, אבל או שהיא חטפה רגליים קרות או שזה היה כבר מאוחר מידי, המשכנו אליה.
ואז הגענו, פעם ראשונה שהרגשתי לא בטוח אם להיכנס אליה הביתה, איזו הרגשה מוזרה וקשה זו...
נכנסנו, הייתה אווירה קשוחה, היא אמרה לי ללכת הביתה, ואם לא הייתי חייב לזוז הייתי מתעקש להישאר.
יצאתי הביתה, שמתי וויז ונכבה לי הטלפון, נגמרה הבטריה...
זה הרגיש נצח עד שהוא הטעין והצלחתי להדליק, לא רציתי שהיא תתקשר ולא תהיה תשובה והיא תחשוב (עוד) מחשבות לא טובות.
איך שהדלקתי חזרה את הטלפון היא התקשרה ודיברנו, ליבנו את הדברים, תמיד לדבר איתה עושה טוב.
ושוב, לא מאשים או מבקר או שופט, אבל אפשר לדמיין את ההרגשה כשהבנתי שהיא שלחה לו הודעה אם הוא ער כשהיינו בדרך לבית שלה...
כשהגעתי הביתה אמא שלי לא אהבה שחזרתי מאוחר ויצאה די בטריקת דלת מהבית, בדיוק בשביל להעיר את הילדים...אז אני הגעתי לבוקר של אבא במשרה מלאה והיא הייתה ערה עד 07:00, בבית שלה, עשתה שטויות אבל בלי לעבור את הגבולות של עצמה.
ואז ישנה שעתיים ונסעה אליו...
חזרה הביתה, אכלה, נחה, בריכה, הייתה אמורה ללכת ליוגה....
אבל שוב נסעה אליו, ישנה אצלו...
קמה בבוקר, חזרה הביתה..ואז אחר הצהריים שוב נסעה אליו...
הוא עושה לה טוב (כרגע), כיף לה (כרגע), נעים לה (כרגע) וכמו שאמרתי בהתחלה, לא אני ולא אף אחד מכם יכול לשפוט אותה, אני אמלוק את האשכים למי שרק יחשוב שהוא יודע מה טוב לה יותר ממה שהיא חושבת בעצמה..
וכמו הבת הביולוגית שלי שתגיע לגיל 45 (באיזה גיל מתחילים לצאת עם בנים?) גם מול הילדה הסוטה שלי, בת ה 32, אני צריך לדעת להתמודד שהיא בקשר עם מישהו שאני מרגיש בכל רמ"ח אברי שהוא לא טוב עבורה, שאני בטוח שהוא לא מגיע לקרסוליים שלה, שהחזיר אותה לחייו בטריקים ושטיקים, אני צריך לדעת לתת לזה פשוט לקרות ולתת לה להחליט לבד מה נכון ולא נכון עבורה...
כנראה...
אבל איך????????????????????????????????????????????????????????????
אני הדאדי שלה, אני צריך לשמור ולהגן עליה, לא תפקידי להרחיק עשבים שוטים מחייה?? גם אם היא חושבת שהוא האחד (עוד משהו שהיא אמרה בדלקה שטלטל קצת את עולמי) ושיש לה משיכה מטורפת כלפיו???
כוסאומו!!
אני לא אמור לקחת את המילים שהיא אמרה במהלך התקופות ולעמוד מאחוריהן?
על זה שכשהוא בחייה אז אין לה באמת מקום לאף גבר אחר, לשום פוטנציאל לזוגיות אמיתית וטובה. היא אומרת עליו שהוא לא נכון עבורה, שהוא נמצא במקום מאוד לא טוב בחייו, שכל הסביבה שלו חושבת עליו דברים לא טובים (אני מניח שלא רק דברים לא טובים, אבל יש מספיק בשביל נורת אזהרה, פרוז'קטור אזהרה).
היא יודעת שהיא תמיד תעדיף ללכת אליו מאשר כל דבר אחר כמעט, היא רואה שהוא בא במקום לימודים, חוגים, זמן.. וכיף לה ממש אז מי יכול להגיד לה אחרת...
והעבר שלה...הקווים המשיקים מהעבר...לא דומה, לא קרוב, אבל זה קיים...
ככל שעוברים הימים אני מבין שכמו עם הבת שלי כשתתחיל לצאת עם בנים, אין לי מה לעשות או להסביר, פשוט להיות שם כשהיא צריכה.
וילדונת מבולבלת ונוטפת שלי, תמיד אהיה פה בשבילך כשתצטרכי, מקווה שזה ברור לך כמו שברור שהשמש זורחת בבוקר, או כמו הידיעה שיש לך את הכוס, התחת והשפתיים הטעימים בעולם 🤤
אבל לא מבטיח שכשהוא ייפגע בך (וסליחה, אבל זה יקרה ככל הנראה), אני לא אשרוף לו את הבית (אני יודע איפה הוא גר 🕵)
הוא שואל אותה אם היא אכלה, ומנסה לדאוג לאוכל, הוא רוצה להיפגש כל יום, הוא מתעניין, שואל, אבל אני מרגיש שזה פייק, אם לא פייק לפחות זמני, כי הם התחילו שוב אז הכל נצנצים וכיף...אבל הוא לא יצליח לשמור על זה לאורך זמן...והיא כבר תהיה מושקעת לגמרי כשהוא יפסיק...ואז מה???? אני מתחרפן כי היינו בסרט הזה, רק שהפעם אני מרגיש שהוא במצב נפשי אפילו יותר שבור ממה שהיה...והיא, הילדה שלי, לא יכולה לראות חיה פצועה בלי להיות שם בשבילה, אפילו על חשבונה שלה...
וכל זה לא מתחיל לדגדג בכלל את מה שאני מרגיש וחושב אז תודה למי שקרא עד לפה אבל סליחה שלא קיבלתם שורה תחתונה יותר מדויקת...
אני יודע דבר אחד בוודאות אינסופית - אני באמת באמת באמת אוהב את הילדה הזו יותר מאשר את החיים עצמם!!!
היא הלב שלי!!!
היא העולם שלי!!!
היא המציאות שלי!!!
היא אני ואני היא!!!!
🦋🦄💜🧚♂️👸🫶🥰