העיניים זה המראה האחורית של הכוסשלירבאק

יספרו לך שעולם הבדסמ הוא למפואר ביותר ,

שאנחנו מטיבים אחד עם האחר ,

שהגוף שלנו לא מכיר מצב צבירה אחר מעבר לאדרנלין 

שהקשר שנרקם בנינו הוא לטהור והעמוק ביותר ,

שטוב לנו להיות שם כי אם לא למה בעצם שנהיה ?

אבל מעבר לכל הטוב הזה ... 

מעטים שיושבים ובאמת חושבים או תוהים לעצמם מה את באמת מרגישה כשאת יורדת על הברכיים 

כשאת צמודה והכי קרובה אל אדונך ויחד עם זאת נמצאת במקומך בריצפה 

עד כמה באמת את מקריבה ומוכנה להקריב ולהעניק מעצמך בישביל האדון שעומד מעלייך

עד כמה כאב את מוכנה לספוג ,

עד כמה שאת צולחת דברים חוויות רגעים מעשים רגש בגבורה בכדי לרצות אותו ושיתגאה בך,

נישמע פשוט הא? 

זהו שלא ,

הגוף שלך נענש בכל פעם מחדש שמבחינתך זה הנכון והראלי ביותר ,

הכאב הופך לחלק בלתי נפרד ממך ,

האדון שלך הוא כל עולמך ...

אבל מה עם השחיקה של הגוף ? 

עד כמה הוא באמת יכול להכיל שאלת את עצמך? 

ומה לגבי הקריזים 

של הכאב שהגוף והנפש שלך חווים כשמתפספס לו איזה סשן ? 

מה לגבי הקושי הנפשי? 

מה לגבי פרידה או החלפת אדון ? 

אף אחד לא יספר על הדמעות,האכזבות,הקושי בלצלוח סשן או משימות,על הקושי בלחלוק,או הפחד מלאבד....

 

יספרו לך הכל ,

רק לא שבכל פעם שאת מאבדת את היכולת להישלט ,

משהו בך מת...

עד הפעם הבאה ,