תאוות ותשוקות- סיפורים ופנטזיות

סוף פנטזיית שבוייה

כרעה ליד מיטת חברתה, עיניה היו עצומות כאילו ישנה, אך לא, היא היתה כבר במקום
אחר, מעבר להשגת ידה.

כעבור עשר שנים
האולם היה מלא מפה לפה בעיתונאים, היא הסתכלה עליו, בוחנת אותו, יודעת שהגיעה שעת
הנקמה, כל מה שעשתה במשך השנים שעברו, עשתה למען השעות הקרובות, היא למדה
באוניברסיטה יוקרתית, הפכה לעיתונאית בעלת שם שאינה פוחדת להכנס למקומות החשוכים,
המפחידים ביותר, על מנת להביא לעולם את האמת שמנסים להחביא, להסתיר.
במקביל עקבה אחריו בכל אמצעי שהיה לרשותה, אספה כל פירור מידע, ידעה שקיבל לגטימצייה
למאבקו, ראתה אותו עולה לשלטון בארצו, ידעה על בואו לארצה, על אסיפת העיתונאים.

היא התכוננה ליום הזה, החדר בביתה היה מוכן, חדר אטום לרעשים, מוכן לשימוש.

ראה אותה עומדת בצד האולם, יפה מתמיד, לבושה בחליפה אלגנטית כיאה למעמדה, על חזה מוצמד
תג עיתונאים שאיפשר לה להיות נוכחת באולם, הוא ידע שיום זה יגיע, ידע שיפגוש אותה שוב,
כמו אז, כך גם עכשיו גרמה לליבו לפעום במהירות, גרמה לו להתרגשות.

לאחר הנאום, מחיאות הכפיים, ירד לעבר הקהל, מחייך אל האנשים, לוחץ ידיים תוך כדי התקדמות
לעברה, נעמד כולה ואמר: בואי.
היא הלכה בעקבותיו אל חדר קטן מאחורי הקלעים, נעמדו זה מול זה, היא בשנאתה שגברה מיום ליום והוא באהבתו אליה.
אני לא פוחד למות אמר לה, מסתכל לה בעיניים, יודע שזה מה שהיא מבקשת עבורו, אם כך בוא איתי, הסתובבה וידעה שיבוא, לא היתה צריכה להכריח, בחוש ידעה שיבוא.

החדר היה העתק של החדר , אותה מיטת מתכת, אותו הבור בפינה, אותה אסלה ניידת מעל בור ספיגה סגור במכסה, אותה מיטה, כשפנה אליה היה אקדח מכוון לעברו, תתפשט אמרה, הוא השתהה בכוונה, הסטירה לא בוששה לבוא, חייך לעצמו, הרי ידע שהסטירה תגיע, שיחק איתה את המשחק, עדיין בושש להתפשט כשקיבל סטירה נוספת, עכשיו התחיל להתפשט לאט, מקפל את בגדיו ומניח בצד.
ברגע שידיו היו פנויות שלח יד במהירות, תפס את פרק ידה והוציא את האקדח מבין אצבעותיה, זרק אותו לצד השני של החדר והצמיד אותה בחוזקה אל הקיר.
אני לא פוחד למות, זה נכון, אך אני לא רוצה למות בזה הרגע, אני נהנה מהחיים ורוצה להמשיך כמה שאוכל, ידו הפנוייה החלה מטיילת על גופה, רואה את דמעות היאוש שלה, כל התכנונים שלה ירדו לטמיון בזה הרגע, או שאולי בסתר ליבה רצתה שזה יקרה?
תתפשטי יותר מזה לא אמר, עמד קרוב אליה וחיכה, אחרי שנייה סטר לה בחוזקה, חיכה שוב, סטירה נוספת גרמה לה להבין שאין טעם לעמוד ולרעוד, היא התחילה להתפשט, מקפלת את בגדיה ומניחה אותם על בגדיו בצורה מסודרת, רגלו הונחה על ראשה והצמידה את פניה לרצפה, יש לך שתי ברירות, לעשות מה שאני אומר או לסבול, זה מובן?

בואי אחרי, היא קמה על מנת לבוא אחריו כשהבינה את טעותה, לפני שהספיק להגיב ירדה מייד על ארבע, זוחלת בעקבותיו אל השולחן, לפני שהספיק לפקוד עליה, עלתה עליו מיוזמתה, מרגישה את ההתרגשות מתחילה לזחול לאורך גופה, בקושי הצליחה לשמור מהאנחות שלא יצאו החוצה, לא רצתה לתת לו את הסיפוק שבידיעה שזה גורם לה הנאה, מזמן הפסיקה לנסות להבין איך אדם שהרג את חברתה הטובה, אדם ששנוא עליה גורם לה לכזאת התרגשות.

כשהיתה קשורה לשולחן בחבל, קשורה בכל גופה כך שלא יכלה לזוז בכלל, רגליה וידיה מפוסקות,
הוא נעמד ליד ראשה ואמר: אני לא פוחד למות, ואת? אני לא רוצה למות ואת? הרי שנינו יודעים שאני
לא אשם במה שקרה, את אשמה, תסתכלי עלי כשאני מדבר איתך, הוא צבט אותה חזק, מכריח אותה
להסתכל עליו ולהקשיב, הרי את שכנעת אותה לצאת לטיול למרות שהיא לא הרגישה טוב.
היא ידעה שהוא צודק, ידעה, ידעה, אני שונאת אותו, למה הוא אומר לי את זה, אך היא ידעה, הוא צודק, היא הרגה אותה, כבר שנים ידעה, הדחיקה, רצתה למות, לא יכלה יותר לחיות עם הידיעה שהיא חיה וחברה לא, ידעה שאם תביא אותו לפה, הוא יעזור לה, להפסיק את ייסורי נפשה.
הוא ליטף אותה ואמר, אני אעשה מה שתבקשי, את יודעת את זה, אני רוצה שתחיי, תבואי איתי, אך
אעשה כל שתבקשי, את רוצה למות? רק תגידי כן, יותר מזה לא אמר, נתן לה להחליט.

כשהנהנה , ירדה דמעה מעינו על לחייה והוא החל להתיר את אסוריה.

הסוף