כשהתעוררה מעילפונה, לקח לה די הרבה זמן להזכר ולהבין מה היא עושה במרתף המטונף הזה. בשארית כוחותיה היא אספה את בגדיה והתלבשה. לפי האור הקלוש שחדר דרך דלת המרתף היא הבינה שהיום עלה. לאט לאט היא עלתה במדרגות, נתמכת על הקיר, בחילה וסחרחורת תקפו אותה לסירוגין אך כל שחשבה עליו הוא שעליה להתרחק משם כמה שיותר מהר.
בחודש שבא לאחר מכן היא הסתגרה רוב הזמן בביתה, מנסה לדלות כל פירור מידע אשר קשור למעשים שעשתה. כך היא למדה על הזקן שאיתרע מזלו ונכנס לתא לפני דני ונפגע גם הוא. רגשותיה בעניין היו מעורבים, מצד אחד היא ריחמה עליו ומצד שני, היא ידעה שזה יבלבל את המשטרה אשר לא תתמקד רק בדני. היא קראה על הצייד שנכנס כושל אל בית החולים כשהוא ממלמל על דקירה בידו, כמה רגעים לפני שנפח את נשמתו. ידו הנפוחה והשחורה של הצייד גרמה לחוקרים לשנות את כיוון מחשבתם לעבר עקיצה של חרק לא ידוע- דבר שגרם להיסטרייה ברחבי העיר, ולעבר מבוי סתום.
לאחר שהייתה חזקה דייה היא החליטה לבקר את אליזבט ששהתה בבית חולים שיקומי.
הפעם הגיעה לבדה לביקור, שום גבר לא ניתלה על זרועה. היא הרגישה פתאום מרוקנת, רוח הנקמה שבה שכך.
"את יודעת", אמרה אליזבט לפתע, בזמן שהיא דחפה את כסא הגלגלים שלה בטיילת שעל שפת הים. "כבר שנים שאני חושבת על היום ההוא, בשפת הים, כשהקשבתי לדני - מלך השכבה, את בטח זוכרת אותו - ואמרתי לך ללכת. התנהגתי אליך בצורה נוראית ואני מתחרטת על זה מאוד. אחרי שזה קרה את ניתקת קשר ולא יצא לי לדבר איתך על זה..."
בזמן שאליזבט דיברה לא ראתה את הדמעה שהתגלגלה על לחייה.
"גם אני חושבת על היום הזה כבר שנים" ענתה.........דממה ירדה על שתיהן בזמן שהמשיכו לטייל.
סוף
פאני היל
