תאוות ותשוקות- סיפורים ופנטזיות

פנטזיית חרש הברזל- פרק אחרון


עדיין היתה קשורה כשראתה אותו מביא קערה מהבילה, הוא הניח אותה מתחת לישבנה המורם
והחל שוטף אותה בעדינות עם ספוג ים, את כוסה הכואב, ישבנה המלוכלך מהזיונים, מרגיע, מענג, מפנק, כשסיים, ניגב אותה בעדינות עם מגבת רכה.
לאחר ששחרר אותה נשכב לידה ללא אומר , חיבק אותה ונרדם, לאחר דק ארוכות של מחשבות נרדמה גם היא.

כשהתעוררה, הוא לא היה לידה וגם לא במרתף, שוב היתה משוחררת, ללא השרשראות הכבדים, ללא הקולר, היא קמה ולבשה את השמלה שהיתה מונחת על כסא ועלתה לאט במדרגות, מטה את אוזנה על מנת לשמוע אם הוא באזור, כשהגיעה אל קצה המדרגות, פתחה את הדלת, חריץ דק והקשיבה, קולות פטיש נשמעו מבחוץ, ידעה שהוא בסדנא שלו, באמצע העבודה, זו ההזדמנות שלי חשבה, יצאה בשקט אל המטבח, פתחה את החלון הפונה לכיוון החצר האחורית ויצאה החוצה, עמדה מקשיבה להלמות הפטיש והחלה רצה אל העצים, לאט לאט
ריצתה הפכה איטית, עברה להליכה, צעדיה נעשים קטנים יותר ויותר, כשהגיעה אל הנהר התישבה ליד עץ והחלה בוכה, ידעה שהיא לא יכולה לברוח, שהיא אינה רוצה לברוח, שהיא רוצה להשאר.

כשהבינה מה רצונה החלה לחזור על עקבותיה הלמות הפטיש עדיין נשמע, יופי חשבה לעצמה, אוכל לחמוק פנימה והוא לא ידע.

כששמעה את צעדיו במורד המדרגות לאחר כשעה, ידעה מייד, הוא יודע, מבט אחד בפניו ובידיו הבהירו לה זאת, בידו החזיק קולר ושרשרת ברזל עבה, היא ירדה על הברכיים וחיכתה שישים לה את הקולר על הצוואר.

תתפשטי ציווה עליה, היא החלה להתפשט בדממה, בינתיים הוא פרש על הרצפה סדין , משך אותה בעזרת השרשרת והשכיב אותה על הסדין בצורה כזו שראשה וכפות רגליה בצבצו החוצה, החל לגלגל אותה, עוטף אותה כגולם, היא לא התנגדה, ידעה שהעונש על בריחתה מגיע וקיבלה זאת בהבנה.
לאחר שהיתה מגולגלת הוא הביא חבלים מפינת המרתף והחל קושר אותה, קודם את הקרסוליים, לאחר מכן מעל הברכיים, מסביב לידיים ולמותניים ובאזור הכתפיים, היא לא יכלה לזוז, הפחד החל מחלחל, אך היא לא הוציאה עדיין הגה מהפה, היא ידעה שלא משנה מה הוא יעשה הוא עדיין ידאג לה, ידאג שלא יקרה לה משהוא רע באמת.

שרפרף הונח מתחת לכפות רגליה, היא ראתה אותו מחזיק קנה סוף דק, גמיש וארוך.
הוא החל להצליף בכפות רגליה, משנה מדי פעם את החוזק, בהתחלה היא צעקה, כל הצלפה כאבה, ניסתה לזוז, להתפתל, לנסות להתחמק מההצלפות אך לא יכלה, היתה חסרת אונים לחלוטין, אחר כך החלה לבכות, לאט לאט הכאב החל לעבור וחום אדיר החל לנבוט, בערה, עצמה את עיניה והחלה להתמכר לתחושה, רק אנחות ודמעות יצאו, אך את גופה הרפתה, ספגה כל הצלפה, קיבלה אותה, ההצלפות החלו לעלות מעלה, לשוקיה, ירכיה, כל פעם בצד אחר של הגוף.

כשסיים, התישב לידה, מלטף אותה, מנשק את לחייה, את פיה.
שאלת אותי "למה", אמר לה, תסתכלי אלי, היא פקחה את עיניה צוללת לתוך עיניו, זוכרת מה אמרתי? היא הנהנה עם ראשה, תגידי לי , עצמה את עיניה, פקחה שוב ואמרה בלחש, אני שלך, שייכת לך, התשובה ההיא שנתתי לך היתה חלקית ענה לה עדיין מלטף אותה בעדינות, את שלי אך לא רק, אני שלך באותה המידה, אני שלך מהיום שראיתי אותך במרתף של אבא שלך.

שבוע לאחר מכן, עמד ערום במרתף, ידיו נשענות על הקיר, ישבנו מופנה אליה, מרגיש את הצריבה, את הסימן שנתנה בו, סימן השייכות, הסהר שלו ושלה.