תאוות ותשוקות- סיפורים ופנטזיות

פנטזיית המרדף- כפרק ההתחלה עם תוספת.

רצה בכל כוחה בחשיכה, בין העצים, שומעת את רודפיה מאחור.
הייתי צריכה להשאר, חשבה, דמעות זולגות במורד לחייה, יודעת מה מצפה לה באם תתפס.
שלושה חודשים עברו מאז הגיעה אל אדונה, מאז מסרה עצמה מרצונה.
אהבה את האדון אך לא עמדה במה שהועיד לה, ידעה שכל יום שעובר היא מאכזבת אותו,
חשבה שסף הכאב שלה נמוך וכל צעקה מראה על חולשה, על אי יכולת לשרת את אדונה כנדרש.
היא הגיע לקצה החורשה, נעמדה והביטה בזהירות אל הרחוב, מכוניות חלפו מדי פעם, הולך רגל פה ושם, ניסתה להסדיר את נשמתה, הביטה לאחור, פנס האיר את פניה, הבהיל אותה וגרם לה להתחיל לרוץ, רגלה נתקלה באבן והתחילה להדרדר במורד הגבעה אל המדרכה, נעצרת לבסוף, עיניה עצומות, מתפתלת מכאבים.
יד הושטה, מלטפת את שערה, ידעה שזה הוא, הריחה את ריחו, הכירה את מגעו.
בואי מתוקה שלי, חוזרים הביתה, הרים אותה בזרועותיו והכניסה למכוניתו.
מה חשבת זונה שלי? לחש לה, ששכחתי לנעול את הדלת?

כשהגיעו לבית, הרים אותה שוב, חיבקה אותו, ממאנת לעזוב, ירדו במדרגות המרתף, שם ראתה
את העבד מחכה ערום על ברכיו, במקומו הקבוע, דמעות של אושר ירדו ללא שליטה מעיניה, מרטיבות
את כתפי המאסטר, הוא השכיב אותה על המיטה, העבד עוזר לו, עברת את המבחן בהצלחה
לחש לה המאסטר, הייתי חייב לדעת שאת אוהבת את העבד באותה מידה שאת אוהבת אותי,
מעולם לא אמרתי לך שאני אוהבת אותך אמרה אל המאסטר עם חיוך על הפנים, עד כמה שזכור לי,
לא פעם ולא פעמיים אמרתי לך שאני שונאת אותך, המאסטר החל לצחוק, בזמן שהעבד ליטף את שערה,
אולי הגיע הזמן הוא אמר והסתכל עליה........

כעבור שבועיים
בדרך לעבודה, חשב לעצמו האדון,שכחתי לנעול את הדלת........
האם ימצא אותה במרתף? זאת אשאיר לדמיונכם.